מדיניות שרון בעניין שחרור הכלואים הפלשתינים מלמדת על בלבול מושגי שאיננו מחניף לאיש עצמו וגם לא לנו כחברה במלחמה, הטוענת לרצונה ליישב את העימות בדרכי שלום. בלבול זה משחק לידי גורמי הטרור ומסייע בידם להרחיב את מרחב המחייה שלהם, קרי: את התמיכה בציבור הפלשתיני. ההגדרה "דם על הידיים" כמבחן מיוני פונה אל הרגש הקמאי של רצון לנקמה ולעשיית צדק, ובכך היא קונה הזדהות ותמיכה פוליטית בטווח הקצר. לעומת זאת היא נעדרת חוכמה מדינית ותקשורתית, ומזיקה לנו בטווח הארוך.
אין דבר פשוט יותר מלהצביע על כך מאשר הדוגמה הבאה: אני עצמי, כמי שהשתתף במלחמות ישראל, הן נגד צבאות סדירים והן נגד הפלשתינים, נכלל בהגדרה זו. הן על ידי אישית והן בפקודתי כמפקד, נורו בני-אדם, נשרפו ורוסקו. לא רק שלא נענשתי על
כך, על חלק ממעשים אלה, הנוראים בעיני כבן-אדם הרואה בזכות לחיים ערך עליון, אני זוכה להערכה ולהוקרה. אי אפשר להסביר סתירה לכאורה זו בלא לעשות אבחנות מושגיות, אנושיות, מוסריות ומשפטיות שאינן נשארות בתחום הפילוסופיה בלבד, אלא משפיעות על כלל התנהלותנו כחברה דמוקרטית ועל תחושת צדקת דרכנו לאורך השנים.
העובדה שמעשים אלה נעשו בעת שירותי כחייל במדים להגנת המדינה, היא לבדה אינה פוטרת אותי באופן אוטומטי מכל אחריות או אשמה. לא בעיני עצמי מבחינת מערכת הערכים האישיים שעליהם התחנכתי ושאותם הפנמתי, ומה שחשוב לא פחות, לא בעיני החוק והמשפט. לא זה המדינתי-פנימי ולא זה הבינלאומי.
המבדיל בין רצח להרג אינו בתוצאה, שהיא זהה, אלא ביסוד "הכוונה". כוונה מראש שגרמה למותו של אדם מוגדרת, מוסרית ומשפטית כאחד, כ "רצח". מותו של אדם כתוצאה ממעשה או מחדל בהיעדר כוונה כזו מוגדר כ"הריגה". על אף שהדברים נראים מובנים מאליהם, מסתבר שישנם רבים שמטשטשים הבדל מהותי זה, לנוחיותם הפוליטית או בשל צביעות. אך לא די באבחנה זו לבדה, ישנן אבחנות היורדות לדקויות עמוקות יותר: ישנה הריגה הנובעת ממעשה של הגנה עצמית, שעניינה שונה בתכלית מהריגה עקב רשלנות סתם או חמור מכך, רשלנות פושעת. גם באשר לרצח ישנו אפיון מקל או מחמיר, הן בראייה מוסרית והן בראייה משפטית.
גם המשפט הבינלאומי, הנשען על מגילת האו"ם ואמנות בינלאומיות אחרות, מבחין בין סוגי ההרג למיניהם בהוסיפו לעולם המוסר והמשפט שלנו בעשורים האחרונים מושגים חדשים, כמו: פשעי מלחמה, רצח עם וכמובן מקרי הרג הכלולים במושג "פשע נגד
האנושות", המתייחס ל "הרג יזום, מכוון ושיטתי..." .
גם תחת ההגדרה "דם על הידיים" נכללים מקרים שונים. קיים הבדל מהותי בין הרג שנעשה כ"הגנה מפני תוקפן", הרג הנובע ממלחמת מגן, לבין הרג על-ידי "תוקפן", כלומר מי שיצא ביוזמתו ליישב סכסוך באמצעות הפעלת כוח, ומהווה איום על סביבתו שוחרת השלום.
יחסנו אל שחרור הכלואים הפלשתינים מאפיין את המישגה רב השנים ביחסנו למאבק הפלשתיני להקמת ישות מדינית עצמאית. גם מי שמתנגד להקמת מדינה פלשתינית ממערב לירדן יש לו אינטרס חיוני להגדיר נכונה את הדרכים בהן מאבק זה התנהל ומתנהל: כאשר חמושים תוקפים יחידה צבאית בשטחם, בטרמינולוגיה הצבאית מכונה פעולה זו "לחימת גרילה" ולא "טרור" או "פיגוע". כאשר אותה קבוצה תוקפת אוטובוס אזרחי זה "פשע מלחמה" ולא "פיגוע". ואם זו מדיניות היא מוגדרת כ"פשע נגד האנושות".
מי שכורך התנהגות בעלת אופי שונה בתכלית במושג אחד, "פיגוע", מטשטש את השונות ועמה את היחס הערכי, מוסרי, משפטי ונורמטיבי לא רק אצל עצמו אלא גם בצד השני. כאשר ממשלה בישראל מקבלת החלטה שבה ישנה הסכמה להקמת מדינה פלשתינית בתנאי של הפסקת האלימות, מתן מעמד של "שבוי מלחמה" ללוחם גרילה שגרם להרג חייל ושחרורו בתנאים המקובלים במשפט הבינלאומי לשבויים, לעומת מאסר עולם לטרוריסט שגרם להרג אזרח, יאותתו לפלשתינים לגבי נורמות ההתנהגות המצופות ממי שטוען ליכולתו לנהל מדינה וחייב בנורמות התנהגות מוסריות ומשפטיות הנדרשות ממדינה.