ודווקא משום כך, משום הסתם הזה, הציבור הישראלי מרגיש צורך להגדיר מחדש את יחסיו עם המציאות. הציבור "מיואש", "מתוסכל", "זועם" ו"חסר אונים", כאילו לא היו פה פיגועים כל הזמן (אמנם פחות מוצלחים), וכאילו המנהיגות הישראלית לא המשיכה בספינים, בהונאות, בהשפלות ובהעמדת האפשרות להסכם במרחק שנות חושך מאיתנו. ובמקום לשאול את עצמו שאלות על הדינמיקה האנושית המפעילה את המערב-הפרוע במזרח-החדש, הציבור, באמצעות התקשורת לסוגיה, מרחיק עצמו מהדיון המשעמם, "מתפעל" מתגובת הקהילה החרדית ה"מאופקת" ומתריס כלפי שמיא "ואיפה היה אלוהים?" ו"מה כבר חטאו תינוקות בני פחות משנה?"
על-פי הקונספט האנושי של "אלוהים" במזרח-התיכון, אלוהים כבר די הרבה זמן בקומה. הוא בעצמו מיואש, מתוסכל, אדיש ומעט חסר אונים. אבל אם היו המכנים עצמם "מאמינים", "דתיים" ו"שומרי מצוותיו" (יהודים ומוסלמים) יורדים מהפרשנות האלילית של "מהו אלוהים" ומוצאים אותו בתוכם, היתה תקווה גדולה מתעוררת. תקווה מעצם הידיעה שהכל תלוי בנו, בבני האדם, ולא בניסיונות המטורפים של כל הצדדים לנחש, כל הזמן, את רצונו של האל(יל).
למשל: ההתכנסות של הקהילה החרדית אל תוך סוג של חשבון נפש בענייני צניעות, רכילות ולשון הרע, מתאימה לימים הנוראים הקרבים אלינו מצד לוח השנה. אבל, בימים הנוראים של אחרי פיגוע, חשבון הנפש של הקהילה החרדית צריך לשאול את עצמו שאלות אחרות לגמרי: איך הם תורמים באופן פוליטי לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים? למה נדמה להם שהם יכולים תמיד להיות מכונסים אל תוך עצמם בלי לקחת אחריות על המציאות הישראלית? (ואל תנפנפו לי ב"זק"א". זיהוי קורבנות אסון לפני פיגוע יותר חשוב מזיהוי אחרי).
לקהילה הדתית לאומית, באותה הזדמנות, כדאי לשאול כמה שאלות על נטייתה לטפח בוגרי "מחתרות יהודיות" כאלה ואחרות ולמצב אותם בעמדות מפתח של הציבוריות המתנחלת. שאלות אלה יצטרפו לשורה דומה של שאלות בנוגע להתייחסות אל רבנים ומנהיגים הקוראים בגלוי ובסתר לפגיעה בערבים, סירוב פקודות וכיוב'.
והחילוניים, בעודם מקוננים את סיום ההודנה בשבוע האחרון של החופש הגדול דווקא, כדאי שיפסיקו לעשות את עצמם שהמלחמה הזאת היא עניין דתי פנימי בין הפונדמנטליסטים היהודים לדומים להם מן הצד המוסלמי. פשט הסכסוך הוא על שטחי אדמה, ריבונות, דגלים, זכויות אדם. סכסוך חילוני לגמרי שהדתיים תפסו עליו טרמפ.
חוץ מכאב גדול וצער עמוק על הנפגעים, אין שום אמת בתחושות ההלם, האכזבה והתסכול של הציבור. בסך-הכל העמדת הפנים הקייצית ש"הכל מאחורינו" נפסקה. ולמרות האיפיון הדתי-חרדי של הפוגע והנפגעים, גם אלוהים הוא לא צד בעניין. אנחנו בעצמנו מחבלים באפשרות להגיע להסכם כלשהו עם האויב, מתוך שכנוע פנימי כוזב ש"אין עם מי לדבר". שרון ומופז, כמו רבים ורעים לפניהם, מנצלים את הכשל הפנימי הזה ומנפנפים בפיגוע תוך שעטה מתלהבת אל תוך הערים הפלסטיניות, ומעודדים את הכשל הזה גם אצל אויבינו.
מי שמאמין בשלום, חפץ בו ומוכן לצעוד לקראתו באומץ, יודע שאין בכוחו של מטורף לייאש אותו ולבלבל אותו. והמאמין הזה, יש לו אלוהים.