מכונות הענק סיימו את קציר החיטה. לאחר שגרסו את השיבולים והשאירו אחריהן שדה חשוף ושביל זהוב של שלף, הפנו את חרטומיהן לעבר שולי העמק, לשנת חורף מנומנמת במוסכים האטומים. גם הטרקטורים נטשו את השדה, מותירים מאחור 'באלות' עגולות וגדולות של שלף אסוף ומהודק. עתה הגיעה שעתם של הנברנים להגיח מהחורים ולהתרוצץ מתחת לכל הצהוב הזה. השדה העירום נח, שואב כוחות וממתין למחרשה שתפלח ותהפוך את רגביו.
בלב השדה השומם מתנשאת קבוצת ברושים צפופה, עטופה צמחי בר. שדה החיטה מגיע עד קו הברושים ותוחם אותם במעגל. משנאספה החיטה, נראים הברושים כצללים כהים של ענקים זקופים. בין הברושים הצפופים נשמעה המולת ציפורים צווחניות. פרפרים ריפרפו בין שיחי הבר, עקפו בריחוף עדין את גזעי הברושים החסונים, ולרגע נחתו על מצבת שיש קטנה מכותרת צמחי פרא. מצבה קטנה, פשוטה, שהשנים טבעו כתמים בשיש שלה. אור השמש כמעט ולא חודר לכאן מבעד למסך העבה של הברושים. על המצבה חצוב באבן שם ששיני הזמן קילפו את צבעו השחור.
זהו קברו של טייס צעיר שחייו נגדעו בעת שמטוסו צלל אל השדות שליד הקישון. סיפור ההתרסקות, כמו גם סיפור הטקס העצוב שעורכת כאן משפחת הטייס מדי שנה, מסופרים לאורך ספרו המיוחד של מאיר שלו, 'פונטנלה' (הוצאת עם עובד, הספריה לעם):
"(...) כך שכבנו בשדה גם ביום ההוא, כשנפל המטוס בשדות הכפר. כבן שמונה וחצי הייתי אז, עשב גבוה צימח סביבנו, ועינינו, רועות בשמים, עקבו אחרי כמה אנפות-בקר, שהשמש הפכה את לובנן לשחור, וכמה שניות עברו עד שהבינו העיניים שהנקודה החולפת מעליהן היא מטוס. כה גבוה עד שקולו לא נשמע (...)".
"(...) ולפתע, גבוה-גבוה, מעלינו ממש, היטה המטוס את כנפיו בפתאומיות שרק תקלה נוראה או החלטה נוראה יכולות לגרום. בבת-אחת נעשה תכליתי מאוד: חש מטה-מטה, אל האדמה, תחילה בקו ישר ואזי משבלל מחלץ-פקקים ענקי, מהיר הרבה מעצמו, לו נפל נפילה חופשית (...)".
לקרוא מעל המצבה
הברושים הזקופים עומדים בשדה הקצור, עוטפים באפלולית עצובה את קבר הטייס. לצידם, בשדה הסמוך, מסיים את חייו התירס. לא רחוק מכאן נפתחים תרמילי הכותנה ובוקעים כדורי צמר הגפן בלובן צח שטרם העכירו האבק. מדרום ומערב מתנשאים בירוק-עד יערות רמת מנשה ושיפולי הכרמל. שביל נמתח צפונה, חוצה את הקישון וממשיך אל מרגלות מאגרי המים בלב עמק יזרעאל. דבוקה ירוקה של עצים תמירים מצפון מקיפה את כפר יהושע. בתי נהלל נעלמים בצפון-מזרח ורק משפת המאגר אפשר לראות את גגותיהם.
חזרה ל'פונטנלה': "(...) ואחרי כמה שבועות שוב באה המשאית הצבאית, עמוסה שקים ותבניות. כמה חיילים וכמה אזרחים ערבבו מלט וחול וחצץ, התלחשו עם גבר מבוגר ועם אשה שלא חדלה לבכות, יצקו שם מלבן גדול של בטון ועליו מצבה (...)".
מדי שנה הגיעו ההורים והבת לפקוד את קברו של הטייס. עבור אנשי הכפר הפך היום הזה להיות חלק מיום הזכרון, ובני המשפחות השכולות התמרמרו שזכר הטייס שלא הכירו נחקק בלבם של אלה יותר מזכרם של הבנים שנפלו בקרב.
"(...) שנה אחרי שנה שבו ההורים והאחות. שנה אחרי שנה יצא כל הכפר לראותם, בבואם ובלכתם. אט אט נעשה הדבר מין טקס קבוע בחיינו, וכבר צוין על לוח המודעות וביומן בית הספר כ'יום הברוש' (...)".
"(...) אבל בבוא 'יום הברוש' לא נעדר איש. כחצי שעה לפני בוא ההורים והבת, כבר התכנסו בצד הכביש וחיכו למחזה החוזר: הנה האוטובוס של 'אגד' מגיע מעבר לעיקול, מאט ונעצר ופותח דלתות, והנה הם יורדים (...)".
חלפו שנים. האב כבר התקשה להגיע. נותרו האם והבת, שהמשיכו להתייצב ליד הקבר. הזמן נקף, והסופר העוקב אחר ימי הברוש מגלה שהנה רק הבת מגיעה. אחר כך גם הבעל, ושני ילדים שלא הכירו את דודם. ואת הסיפור הקטן והמרגש הזה, השזור בתוך הספר, ראוי לקרוא מעל המצבה.
איך מגיעים
מול קיבוץ משמר-העמק יורדת דרך עפר לכיוון צפון, לעבר השדות. לפני שמגיעים לקישון, מצד ימין של הדרך, תבחינו בעצי הברוש הבולטים על רקע השדות המקיפים את חלקת הקבר (ותודה ליאיר שלקח אותי לשם).