1. מסטיק בביקורת הגבולות
אי אפשר להגיד שנתב"ג הוא נמל תעופה שכיף להיכנס אליו. הוא קטן, צפוף, לא מודרני, לא מזמין, לא תמיד נקי. ביציאה זה לא אכפת לאף אחד – ממילא עוד כמה שעות אנחנו ברומא – אבל בכניסה זה לא נעים. ממש לא.
תאמרו: הנה מגיע נתב"ג 2000, ויהיה טוב יותר.
נכון. יהיה טוב יותר. אבל יש דברים שנתב"ג 2000, וגם נתב"ג 3000 בבוא יומו, לא יפתרו. למשל הלבוש וההתנהגות של שוטרי משמר הגבול המחתימים את הדרכון בכניסה וביציאה. עזבו את התור: שיהיה כפרה על ראשנו, וממילא תור יש גם באירופה (אם כי שם לא נדחפים אליו…). הביטו על הלבוש המרושל; על הכומתה המושכת את החולצה, ומגלה מה שצריך להיות נסתר; שמעו את לעיסת המסטיק; האזינו לצעקות הגסות; העבירו עין בוחנת על המבע הקפוא, האדיש.
אנחנו, בישראל, מכירים את כל זה מהסופר, מהדואר, ממשרד הפנים. התרגלנו, וזה לא ממש אכפת לנו. אבל תחשבו רגע מה רואה התייר הנכנס (יש עוד כמה כאלה, ואינשאללה יהיו יום אחד הרבה יותר). הוא רואה מדינה שמזלזלת בעצמה, באזרחיה, באורחים שלה. בשדה התעופה הנידח ביותר בטורקיה תלבש השוטרת מדים מדוגמים, ותהיה קורקטית. היא אולי לא תהיה תצא מגדרה כדי להיות אדיבה, אבל בשם אלוהים – היא לא תלעס מסטיק.
(גדי שוורץ)
2. ארץ הקומבינות
כותב שורות אלה עסוק בימים אלה בחיפוש אחר מחשב ביתי חדש. ההיצע בתחום הזה ענק והתחרות בין המוכרים עזה. בניגוד למוצרי חשמל אחרים או מכוניות, הרי שבתחום המחשבים, הישראלים לא מחפשים "שמות" או מותגים מפורסמים. כל טכנאי מחשבים וכל חנות או מעבדה המתמחים בתחום, מוכרים מחשבים שהם הרכיבו בעצמם. השוואת המחירים לא קלה – אחד מציע מחשב עם צורב, השני מציע באותו מחיר מחשב בלי צורב אבל עם מסך, והשלישי מציע, שוב באותו מחיר, מחשב מהיר בהרבה אבל בלי מסך ובלי צורב.
יש רק מאפיין אחד המשותף לכל עשרות, ואולי מאות, החנויות והטכנאים המציעים למכירה מחשבים ביתיים. אין זה משנה אם המחשב שהוצע לכם עולה 2,000 שקל או 5,000 שקל, המחיר לעולם לא יכלול את מערכת ההפעלה (Windows XP). וזה קצת מוזר כי ללא תוכנת הפעלה, המחשב החדש שקניתם הוא לא יותר מקופסת מתכת כבדה המכילה חוטים ושבבים, שאין מה לעשות בה. זה בערך כמו לקנות מכונית מהודרת בלי מנוע.
בארה"ב, בין אם תיקנו את המחשב הזול ביותר ובין אם תרכשו מכונה רצחנית ויקרה – המחשב יגיע תמיד כשתוכנת החלונות החדשה ביותר כבר מותקנת בו.
למה זה כך? כי ישראל היא ארץ הקומבינות. תוכנת Windows XP בגירסה הביתית שלה עולה כ-500 שקל. אבל בניגוד לשאר מרכיבי המחשב, את תוכנת ההפעלה אפשר להעתיק גם בלי לשלם, אז מי פראייר לשלם כל כך הרבה עבור משהו שהוא יכול לקבל מהשכן בחינם? ולכן הספקים מוכרים מחשבים בלי תוכנת הפעלה.
המדהים הוא שלקומבינה הישראלית המקורית הזו שותפים כל הצדדים. לא רק המעבדות הקטנות והטכנאים המרכיבים בעצמם את המחשבים שהם מוכרים, אלא גם הרשתות והחנויות הרציניות למכירת ציוד משרדי. כולם מכירים את הקומבינה הזו וכולם עוצמים עיניים. חוץ ממיקרוסופט שדווקא מסתכלת בעיניים כלות איך הישראלים גונבים אותה לאור היום.
(גבי קסלר)
3. ההבדל בין תיכוניסט לחייל בסדיר
"גברת נכבדה" הייתה לשון ההודעה הפורמלית "לילדך מלאו 18 שנה לפיכך אינך זכאית לקצבת ילדים בעבורו מתאריך וכו'". נו, אמרה לעצמה גברת נ.ר. הנכבדה, אכן הגיע לגיל 18 הילד, ויוצא בחפץ לב ובקרביות הנדרשת לשרת את מדינתו.
אבל מה עבר להם בראש, לקברניטנו היקרים, כשהחליטו להעניק את קצבת הילדים המסייעת לכל משפחה בארץ, עד גיל 18 בדיוק? האם אכן בגיל זה יוצא הילד מרשות הוריו ועומד, כמו גדול, ברשות עצמו? אולי באנגליה זה קורה או פינלנד או ארה"ב – אצלנו, ממש לא צריך להזכיר, הולך ה"ילד" לצבא.
במהלך שירותו לא יצא לעבוד ולהרוויח לחם, משכורתו הדלילה תאפשר לו טעמי בשק"מ ותהיה רחוקה מאוד מלכסות את כלל הוצאות מחייתו. אלה, הכוללות אוכל, בגדים, דלק, בילויים, חבילות, נסיעות לביקורים, הצטיידויות מריקושט ועוד, נופלות על ההורים הגאים, הם ולא אף אחד אחר. אם אין הנער/ה פונה לשירות קרבי וחוזר יום -יום הביתה הרי שגם אם מבחינת החוק קיים שוני של ממש, מעשית אין הבדל משמעותי בין תיכוניסט בן 17 לחייל בשירות סדיר.
מדוע לא, חשבה לעצמה נ.ר. תשנה מדינת ישראל הלוחמת את הקונספציה : נוער בן 18 היוצא לצבא לא ייחשב עדיין בוגר. עת יסיים חובותיו למדינתו ויצא אל חייו תסתיים גם הקצבה. ראוי עוד לציין כי הקצבאות (עד גיל 21) כדאי שיגיעו למי שאכן נזקק להן ולא באופן גורף, כפי שהן ניתנות היום לכולם.
כך יהיה הדבר גם כאשר מדובר בדמי מזונות. פעמים רבות פוסקים בתי המשפט דמי מזונות עד גיל , נכון, 18, כאילו אין האב (או במקרים בודדים, האם) צריכים לסייע ב"תחזוקו" של הצאצא במהלך שנות שירותו הצבאי. ניתן אולי לשקול דמי מזונות מופחתים לתקופה זו, אבל לא לשלם בכלל?
נכון שאו-טוטו מגיע שלום וילדינו הרכים לא ילכו לצבא אבל בינתיים ,כמו שאומר ההוא מאלי מקביל: lets take a moment. ותחשבו על זה. תודה.
(טלי חרותי סובר)
4. ארבע לפנות בוקר, אני לא נרדמת
לקיץ המעיק והלח של תל אביב יש תוספת מרעישה ומרגיזה: עיריית תל אביב החליטה כי הזבל שמצטבר במרכז העיר ראוי להיאסף בין השעות 4 ל-5 בבוקר. ההחלטה נועדה, כמובן, לשפר את איכות חייהם של התושבים.
בימי הקיץ נוהגים רבים מתושבי העיר לישון עם חלונות ותריסים פתוחים, פרט לאלה המבוצרים בחדרים ממוזגים. לפעמים משב רוח מצנן במהלך הלילה או לפנות בוקר שווה הון. מי מבין תושבי האזור שאינו אוטם בלילה את דירתו נאלץ, כאמור, להתעורר עם צאת החמה ולא בשל קריאת התרנגול, אלא בשל רעש מחריש אוזניים הנגרם מאיסוף האשפה.
הרעש מורכב משני שלבים. ראשית, מגיע האיש האחראי על גרירת מיכלי האשפה הירוקים מהחצרות אל המדרכה (למרות הגלגלים). רעש זה לבדו מצליח להעיר את הישנים, בוודאי בקומות הראשונות. כחצי שעה אחר כך, אם התמזל מזלך והצלחת להירדם, מגיעה משאית האשפה על עובדיה. הללו ממשיכים לגרור את מיכלי האשפה אל המשאית, מחברים אותם למנוף ומרוקנים את האשפה - פעולה המלווה ברעש לא קטן. ואם נוסיף לכך את צעקות העובדים, חריקת הבלמים אחרי כל התקדמות של מספר מטרים ולבסוף החזרת המיכלים בחוסר עדינות למדרכה – מדובר בסיוט של ממש.
אם לא די בכך, מתברר כי לא על כל תושבי הכרך הגדול נגזרה גזירה שווה. למשל בשכונת הווילות ליד כיכר המדינה (כיכר הלחם…) אוספים את האשפה לא לפני 8 בבוקר.
(דוד הכהן)