אחרי שלב ההשתבחות, אנחנו ממהרים לעשות עוד פסיעה במסלול הנפשי המוביל מן הזעזוע אל ההתחסדות: אנחנו קוראים תיגר על הציבור בדמוקרטיות הגדולות, המרבות להיטפל אלינו, ושואלים "כמה מדינות עושות כמונו? כמה מדינות מחוננות בביטחון עצמי המאפשר להן לסלק שרים ממשרותיהם ולהוקיע את עצמן?"
שביעות הרצון העצמית, הנובעת מעצם נכונותנו להלקות את עצמנו, חוסכת מאתנו את הצורך בתיקון, כי לשם מה נתקן, אם עצם פעולתה של ועדת החקירה מוכיחה שהדמוקרטיה שלנו היא הטובה שבדמוקרטיות? שבועות אחדים חולפים, תוכנו של המסמך המרשיע מתעמעם, מסקנותיו נשכחות וכבר אנחנו מנוחמים וצודקים. את "חשבון הנפש" אנחנו דוחים עד לפרסום מסקנותיה של הוועדה הבאה.
העיט
הפרופ' שלמה בן עמי הוא היסטוריון בעל שם עולמי ודיפלומט מזהיר, הוא נולד בטנג'ר שבצפון מרוקו, אבל מעולם לא תבע לעצמו מקום בחברה הישראלית בגלל מוצאו האתני. בכוח כשרונותיו ושאפתנותו המריא האיש לפסגה הפוליטית, שנים מעטות לאחר שהחליט כי הזירה הציבורית זקוקה לו. אין לומר זאת על אלי ישי, ששיוכו העדתי הוא כרטיס הכניסה שלו לעולם הפוליטי. עכשיו מספח ישי את בן עמי לחוד המקופחים, באומרו כי מוצאו של השר-לשעבר הוא הגורם לכך שוועדת אור מצאה פגמים קשים בהתנהלותו.
אני משער שבן עמי לא יגיב על כך, אבל את רגשותיו מותר לנחש: בוז גמור. החסות העדתית שנפרשה עליו בעל כורחו היא הדבר האחרון שלו הוא זקוק בשעה קשה זו. כנראה שהבחירות המוניציפליות הקרבות ומצבה האנוש של מפלגתו דובבו את שפתיו של אלי ישי. מנהיגה של ש"ס לא היה יכול להתגבר על ייצרו והסית "ספרדים" ב"אשכנזים", גם אם לצורך זה נאלץ לאשכנז את השופט הערבי בוועדה.