חובקים עולם

משפחה ירושלמית בורגנית, בדרך כלל לא הרפקתנית, החליטה יום אחד לצאת למסע מסביב לעולם. יורם סבו, לשעבר מנהל שידורים ב"טלעד", וטלי אשתו, בעלת סטודיו לעיצוב גרפי, חשבו שהחיים נוחים להם מדי. סיפור המסע שלהם ושל שתי בנותיהם מתועד ב"איירה מאי" בערוץ 2

"טלי ואני היינו בטוחים שאנחנו עומדים לתת לבנות שלנו את המתנה הכי נפלאה שהורים יכולים לתת לילדיהם", מתוודה יורם סבו, ירושלמי בן 50 שהוא ואשתו החליטו לצאת לטיול משפחתי סביב העולם. "חודשיים אחרי שדיברנו בינינו, כשכבר הבנו שאנחנו רוצים לצאת למסע הגדול, נכנסנו לחדר של הבנות עם חיוך על הפנים והכרזנו חגיגית שתוך כמה חודשים אנחנו יוצאים לטיול. גל הגדולה פרצה בבכי נוראי ואמרה שהיא לא מוכנה להפסיד את כיתה ו'. זהר עמדה לעלות לכיתה ה', ושאלה אם היא יכולה לחזור לקרוא את הספר שלה. יצאתי מחדר השינה שלהן לסלון, ושאלתי את עצמי איפה טעיתי בחינוך הילדות שלי...".

 

הרבה מים זרמו בנהרות מהרגע שבו החליטה משפחת סבו, ממושב מטע שליד ירושלים, על מסע משפחתי הרפתקני בן שמונה חודשים בעולם, ועד לימים אלה, בהם הפך המסע לסידרה דוקומנטרית בת עשרה פרקים, "איירה מאי", שפירושו "ברוכים הבאים" בשפת המאורים של ניו זילנד (ערוץ 2, יום ג' 18.40). המסע, שכלל את תאילנד, בורמה, וייטנאם, ניו זילנד, אוסטרליה והוואי, הוא מסע אנתרופולוגי אישי לתוך תרבויות ודתות, המתועד מעדשת מצלמתו של האב, לשעבר מנהל השידורים ב"טלעד". בצד החוויה האנתרופולוגית מוצגות גם השעות היפות והקשות של החיים יחד סביב השעון, של משפחה ירושלמית בורגנית, בדרך כלל לא הרפתקנית, שלילה אחד קסום הביא אותה להחלטה לשבור שיגרה. "החיים היו נוחים מדי", מסביר סבו. "טלי היתה בעלת סטודיו לעיצוב גרפי, אני עבדתי ב'טלעד'. אני זוכר שב-1 ביוני 2000 ישבנו בבית קפה בירושלים ודיברנו על כמה אני חרד שאני עומד לצאת לפנסיה, וכמה היא חרדה מזה שהיא תקועה בסטודיו. פתאום היא הציעה לטייל במשך שנה מסביב לעולם. אמרתי שאם מחליטים שכן, אז לא מדסקסים את זה יותר".

 

בתחילת המסע בתך זהר אומרת לך "הבטחת לא לכעוס, ואתה כועס". אתה אדם שנוח לרגוז?

 

"בדרך כלל לא. במסגרת ההכנות הנפשיות לקראת הטיול, אתה מנסח המון כללים אוטופיים כמו 'בנות, אנחנו יוצאים למסע ולא נצטרך להכניס למדיח ולריב מי יוריד את הזבל'. היינו בטוחים שאנחנו הולכים לשנות את חיינו. המסע עצמו הוא לא השינוי. אתה נשאר אותו בן אדם גם במסע. בטח שהבטחתי לא לכעוס. תשמעי, מסע זה בסופו של דבר החיים. חיים אלטרנטיביים, אבל חיים. טלי סגרה את הסטודיו שלה, ואני התפטרתי. השאלה היא מה אתה עושה עם זה אחר כך. אם היינו חוזרים לאותם מקומות עבודה, לא היה מתרחש שום שינוי בחיינו. אבל כשחזרנו, טלי התחילה לעשות תואר שני בהנחיית קבוצות והיא מציירת ללא הפסקה, ואני מנסה לממש את הפן היצירתי. רוב חיי עסקתי בתפקידים ניהוליים. הייתי רכז מערכת של העיתון 'כותרת ראשית', הייתי המפיק הראשי של פסטיבל ישראל. המפיק דני פארן הוא בעצם איש החזון שאמר בוא נעשה סידרה וקנה לי ציוד. היום, אחרי מסע שבו צילמתי ולראשונה גם ביימתי, אני מרגיש שאני עוסק יותר ביצירה (סבו גם מתחיל לערוך את סרטו הדוקומנטרי ל"קשת", "לגעת ביופי", על ריקי בליך שבין לילה הפכה לכוכבת "אסתי המכוערת").

 

ה"ביחד" המשפחתי שינה בך משהו?

 

"לדעתי, שום מסע לא יכול לשנות בן אדם. הביחד הזה לא היה קל. לפני שנסענו הייתי עם הילדות שלי אולי שעה-שעתיים ביום. פה במשך שמונה חודשים היינו יחד 24 שעות ביממה. זה אולי כמו שהורים מבלים עם הילדים שלהם במשך כל תקופת החיים שלהם ביחד. היינו ארבעה חודשים בקרוואן של 20 מ"ר, כשכל החיים שם. וזה אחרי שגמרנו לבנות וילה של 200 מ"ר".

 

היו קטעים קשים?

 

"זה מאוד מאוד דחוס כשזה מסביב לשעון, ואין לך לאן ללכת אפילו כשאתה כועס לשנייה. אין דבר כזה 'אני רוצה להיות עם עצמי היום'. היו לנו שמונה חודשים נפלאים, פרט לשבועיים באוסטרליה. זה היה אחרי שישה וחצי חודשים של מסע מושלם, אחרי שסיימנו לחצות את המדבר האוסטרלי. הגענו לחוף המזרחי ובמשך שבוע שלם ירד מבול בפעם הראשונה במסע. מצאנו עצמנו תקועים בתוך קרוואן, קצת עייפים מהמסע, ואין לנו לאן לצאת. התחלנו לטפס על הקירות וגם אחד על השני. אלו היו השבועיים הפחות סימפטיים במסע. כל זמן שנסענו ממקום למקום, היה נפלא, אבל פתאום כולנו יושבים בחניון קרוואנים".

 

תמליץ על מסע כזה למשפחות?

 

"ממליץ היא לא המילה המתאימה. אני לא מצליח להבין איך כולם מדברים על הפנטזיה שלהם לקחת את המשפחה ולנסוע. אם אנחנו עשינו את זה, כל אחד יכול".

 

צריך בשביל זה גם משאבים כלכליים רבים?

 

"לא. זה דורש הימור כלכלי. בכל זאת נטשנו את מקומות העבודה שלנו".

 

איזה מקום שבה אותך יותר מכל?

 

"בורמה. יש שם שילוב מדהים שלדעתי אי אפשר למצוא בשום מקום בעולם. הבורמזים הם האנשים הכי נחמדים שפגשת אי פעם בחייך. כמו הווייטנאמים, גם הם חיו תחת דיקטטורה איומה, מהכי גרועות שיש בעולם, אבל הם לא שחתו אחד את השני במשך כל כך הרבה זמן. היא ארץ ענקית עם כמה מקומות שהם פלאי תבל, כמו העיר בגאן, שיש בה 2,000 מקדשים שנבנו לפני 800 שנה והם שרועים על פני 40 קמ"ר. הבנות, שבדרך כלל אי אפשר להעיר אותן בבוקר, היו מתחננות שנעיר אותן כדי לעלות למקדשים ולראות משם את הזריחה. למרות שבעבר היה שם שלטון בריטי, הם ממש לא דוברי אנגלית, האוכל שלהם הוא הכי נורא בעולם, מחוץ לערים אין חשמל ומים זורמים, ואת יכולה לראות נשים הולכות למרחקים עם כד על הראש רק כדי להביא מים מהבאר לכפר, ולא מפסיקות לחייך".

 

אחרי שחזרת, מה החלום המקצועי שלך?

 

"לעשות מסע בעולם שיהיה מעין מפגש עם משפחות אחרות. דרך הסיפור של המשפחה האחרת אני מביא סיפור של מקום. יש לי כבר כתובות של משפחת אינדיאנים באמזונס של ברזיל ושל משפחה שגרה עם עדר של כלבי דינגו באוסטרליה".

 

אבל אז תהיה פחות עם הבנות...

 

"אחד הדברים שקרו להן במסע, זה שהן תפסו כזאת עצמאות, כל כך התבגרו, שטלי ואני הכי פחות מעניינים אותן היום".

 

אמא טלי: לא קל, אבל כיף

 

טלי סבו, 48, הופקדה על קריאת המדריכים והעברת החומר התיאורטי למשפחה. "זה בגלל שאני קוראת אנגלית טוב מאוד. בעברי ביליתי שנתיים באנגליה, סיימתי שם לימודי תיכון ובי.איי".

 

לאיזה מקום היית חוזרת?

 

"לבורמה ולווייטנאם. אהבתי מאוד את המזרח, כי התרבויות שם מאוד עתיקות. האמנות, שזה הצד החזק שלי, מאוד מפותחת שם. אומנם הכל נהרס על ידי האמריקאים והצרפתים, אבל עדיין ביקרנו בגלריות לאמנות מודרנית בהאנוי, והכל מאוד אסתטי ויפה".

 

היתה לך חוויה קשה במסע?

 

"כן, החזרה לארץ. בכלל לא רציתי לחזור".

 

האימהות השתנתה?

 

"אני חושבת שכן. יותר התקרבתי לבנות שלי. בדרך כלל אני לא רואה אותן כל יום, כל היום, ופה היתה לי הזדמנות ללוות אותן בכל מיני סיטואציות ומאוד נהניתי. היה מאוד כיף להיות איתן, למרות שזה לא קל להיות כל הזמן עם הילדים שלך".

 

מה זה עשה לזוגיות שלכם?

 

"לחלק מהזוגיות זה עשה מאוד טוב. החלק של להיות ביחד ולתמוך אחד בשני ולדעת שרק אנחנו שם ולדעת שאנחנו יכולים לעשות את זה ביחד".

 

וגילית משהו חדש על בעלך?

 

"לא. רק גיליתי יותר כמה אפשר לסמוך עליו וכמה הוא טוב באירגון".

 

לא נזקקתם לחופש זוגי אחרי המסע?

 

"כן, היינו צריכים, אבל לא היה".