אבי השיטה

שבוע אופורי עבר על כוחותינו ב'קשת'. הזכיינית המצליחה ביותר של ערוץ 2 כבשה סופית את טבלת הרייטינג, 'כוכב נולד' ו'קחי אותי שרון' גלשו מהמרקע לכותרות הראשיות. אבי ניר, מנכ"ל החברה, הוא האיש שמזוהה עם כל ההצלחות האלה. הוא גם מי שאחראי יותר מכל אדם אחר לתפריט הקליל והאסקפיסטי שמזין את תרבות ההמונים הישראלית. והוא לגמרי מרגיש עם זה בנוח

המפגש הראשון של אבי ניר עם 'קשת' היה מבהיל. הבחור הצעיר והמופנם סיים בהצטיינות תואר שני במנהל עסקים והחל לעבוד על דוקטורט. על עבודת המסטר שלו, 'אסטרטגיות יצירתיות בפרסום בטלוויזיה', הוא קיבל ציון 100. לאחת ההרצאות של ניר הגיע מודי פרידמן, מנהל השיווק של 'קשת', דאז, רגע לפני עליית ערוץ 2 לאוויר. פרידמן התרשם לטובה וזימן את ניר לראיון עבודה. בחדר ישיבות גדול וריק, מקושט בתמונות של דודו טופז, דן מרגלית, מרגלית צנעני וירון לונדון, המתינו לו ליעד ורדימון ואלון שטרן. "שניהם בחורים בריאים", נזכר ניר, "עם שיער בהיר וקצוץ וחליפות שחורות, והם ישבו שם כמו איזה שני וואספס אמריקנים, בכלל לא מכאן ולא מעכשיו. לא הבנתי מה הסיטואציה הזו עושה באמצע הלבנט של דרך פתח תקווה. הם הסתכלו עלי במבט מקפיא, הם היו קורקטיים וחמורי סבר ונבחו עלי שאלות כמו למה כדאי לפרסם בטלוויזיה. חשבתי, 'יא אללה, איך הם חיים האנשים האלה בטלוויזיה'".

 

ניר התקבל לעבודה כיועץ במשרה חלקית. מאז חלפו עשר שנים. מודי פרידמן הוא מנכ"ל ערוץ 10, אלון שטרן הוא מנכ"ל 'מקאן יוניברסל', חברת המדיה של 'קשר בראל', ליעד ורדימון הוא מנכ"ל 'נגה תקשורת', מפעילת ערוצים 6 ו-8. אבי ניר הוא מנכ"ל 'קשת'".

 

עד היום הוא שונא חליפות, מעדיף ג'ינס וטי שירט. הוא מגיע למשרד כשתיק סטודנטיאלי זרוק לו ברישול מעבר לכתף, ומחליף שיחה קלה עם השומר המזדקן מחבר העמים. על השולחן משולשי שומשום צנועים, המקרר מלא בדיאט קולה ובפינה כוננית עמוסת ספרות מקצועית, ועליה - טלוויזיה, המכשיר אותו מבין ניר כנראה טוב מכולם בישראל.

 

ניר מהווה כיום הסמן הקיצוני של טלוויזיה מסחרית מקצועית מצליחה בארץ. לפני שנה, עם מינויו למנכ"ל, הוא השלים זינוק קריירה מהמהירים והמוצלחים שידעה תעשיית הטלוויזיה המקומית. אחרי שנה ב'קשת' מונה למנהל השיווק במקומו של מודי פרידמן, שלוש שנים אחר כך הפך משנה למנכ"ל בנושאי תוכן ושיווק. בחמש השנים שלו בתפקיד הוא מיצב עצמו בשפיץ של העשייה הטלוויזיונית החדשנית, הפופוליסטית, צמאת הרייטינג. עבודתו תחת אלכס גלעדי המייסד, המנכ"ל, הנשיא והמנטור של ניר, ובהמשך עם אורי שנער כמנכ"ל, מזוהה עם סיפור ההצלחה של 'קשת' המצליחה, המשפיעה והמלוטשת מבין זכייניות ערוץ 2.

 

הכי הרבה צופים

 

לפני מספר שבועות, לראשונה בתולדות הערוץ, כל שמונת תכניות הפריים טיים של 'קשת', נכנסו לרשימת עשרת המשדרים הנצפים ביותר באותו שבוע. בממוצע הקיץ כולו הימים של 'קשת' - שני, חמישי ושבת - הם ערבי הטלוויזיה שמצליחים למשוך למרקע יותר צופים מבכל יום אחר. שלוש מהתכניות, 'אסתי המכוערת' (22.1) 'קחי אותי שרון' (21.4) ו'כוכב נולד' (19.9 ו-32 בשיאו של משדר הסיום), היו לתופעות תרבותיות, שגובלות בהיסטריית המונים.

 

מי שרוצה, יוכל למצוא במיליון וחצי ההצבעות בליל ההכתרה של נינט טייב ב'כוכבד נולד' דמוקרטיה אסקפיסטית מזן חדש, שמחליפה את הבחירות המדכדכות של הפוליטיקה הישראלית, או לפחות את הקדם אירוויזיון. ברצותו, יהפוך ניר חובבי שירה אלמוניים וסתם גברים ונשים רודפי פרסום לסלבריטיז. ברצותו, ידון לשבט או לחסד קריירות של כוכבים ותיקים. המטרה: כסף. האמצעי: רייטינג. וניר הוא הראשון להודות בכך.

 

"בניגוד לערוצים אחרים", מסביר ניר. "לנו אין שום מקור הכנסה אחר פרט לפרסומות. הכלל והכמעט יחיד מבחינתי הוא איך לעניין בכל רגע. אתה לא יכול לפנות לקבוצה קטנה, ומצד שני אתה לא רוצה ללכת למה שנתפס כמכנה משותף נמוך. אני, אגב, לא מאמין בזה. אם הוא נמוך, הוא לא מכנה משותף".

 

אתה יודע ממה הוא מורכב, העם הזה שאתה עושה לו טלוויזיה?

 

"עם ישראל זה ניגודים בין מה שקורה כאן ועכשיו לבין אסקפיזם, בין חדשנות לשמרנות, בין ערכים לשבירת ערכים. בכל אחד מהדברים יש פרדוקס ישראלי. זה כמו לטוס באל על ולקלל את אל על, ליהנות נורא לפגוש ישראלי בחו"ל ואחר כך להגיד שאתה רוצה מקום שאין בו ישראלים".

 

רגע היסטורי!

 

למעצבי התוכן ולאנשי השיווק של ערוץ 2, ממש כמו לכוכבים שלהם, יש נטייה להגדיר את עצמם בסופרלטיבים. בלי שום קשר לפסיקת הצופים ומבקרי הטלוויזיה, הקדימונים, הפרומואים, תמיד יצהירו על איכות המוצר, לפי נישות שהוגדרו מראש: דודו טופז תמיד יהיה הראשון בבידור, ירון לונדון תמיד יעשה סדרת מופת. זו תופעה מוכרת, שסוחפת אחריה גם את העיתונות ואת העולם המו"לות.

 

במרחב הזה פועל גם אבי ניר, שכמו רבים כמותו ובענף נע בין אופוריה לדכדוך, לפי הגרף המתעתע של הרייטינג. אחרי שעות העבודה ממתינים לו בבית ארבעה מכשירי טלוויזיה - במטבח, בסלון, בחדר השינה ואפילו בשירותים, כיאה למכור כבד שמחובר מסביב לשעון.

 

בערב בו שודר הפרק הראשון של 'אסתי המכוערת', ניר היה בפאניקה מוחלטת. לפנות בוקר הוא המריא לחופשה משפחתית בחו"ל, אחוז חרדה גדולה. הוא לא ידע איך קהל הצופים יעכל את יצור הכלאיים הטלנובלי שהושק בערב הקודם. ה-SMS המיוחל הגיע זמן לא רב אחרי הנחיתה. "25.6 אחוז בקיץ", היה כתוב שם, "רגע היסטורי בערוץ 2". היסטורי, כאילו האדם הראשון נחת על הירח.

 

ניר שומר עדיין את הודעת הטקסט המשחררת בזיכרון הטלפון הסלולרי שלו. דרך הטלפון הזה עוברות הכרעות שעלולות להשפיע בצורה מכרעת על תפריט תרבות ההמונים בארץ, בכל זמן נתון. זו אמירה שיכולה להיות נכונה לגבי כל אחד ממנכ"לי זכייניות ערוץ 2 וראשי גופי תקשורת בכלל, אבל רק ניר הצליח לגרום למאות אלפי אנשים לברוח מהמציאות האפורה, מוכת המיתון, האבטלה והאינתיפאדה, לבריכת השחייה של 'קחי אותי שרון'. אחרי הכל, בשיחות הסלון וליד מכונות הקפה במשרד מדברים על רודריגו או יואב, שירי או נינט, לא על 'המופע המרכזי', ודאי שלא על המאמר האחרון בעמודי הדעות.

 

לא כולם אוהבים את זה. אחד מבכירי היוצרים בארץ מכנה את ההיצע הטלוויזיוני הנוכחי של 'קשת' כך: "זה זיהום תרבותי, וכמו זיהום אוויר הוא לא מורגש מדי. האפקט שלו מחלחל ומזיק לאורך זמן. המצב בכלל החמיר אחרי שערוץ 10 קיבל את כל ההקלות שלו מהרגולטור. כולם הבינו את כללי המשחק ומצפצפים על הרגולציה".

 

בעיות חברתיות?

 

גבי וימן, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, הוא חבר מועצת הרשות השנייה, שם מודאגים לאחרונה מהעלייה בכמות תכניות הבידור בערוץ 2, מ-30 אחוז בזמן צפיית שיא ל-50 אחוז. במועצה דנים כעת האם להכיר ב'אסתי המכוערת' ובטלנובלות בכלל כחלק ממכסות מחייבות של ז'אנר עילי - דרמות, סיטקומים ותכניות דוקומנטריות, בהתאם להשקעה הכספית בשעה טלוויזיונית.

 

"טלוויזיה צריכה גם לגעת בבעיות חברתיות, לקיים דיון ציבורי על במה ציבורית", אומר וימן, "עם כל הכבוד ל'קחי אותי שרון', זה עדיין לא שיח ציבורי תרבותי. התכניות המצליחות של 'קשת' הקיץ הן בידור, אין שום דבר אחר. אולי מושקע בהן מאמץ הפקתי, אבל כלכלית אין מה להשוות אותן לסדרה כמו 'בנות בראון'. 'קשת' הציגו לנו את 'אסתי' כז'אנר עילי, הם לא קראו לזה טלנובלה אלא השתמשו במושגים כלליים כמו הוויה ישראלית. אני לא בטוח שזה ככה. אם זה יוכר, נהיה במקום הראשון בעולם שעושה את זה. זכיינים אחרים יקפצו מיד על העגלה עם טלנובלות חדשות משלהם, וידרשו להכיר גם בהם כז'אנר עילי.

 

"אז נכון, זה הקהל, זה מה שיש, זה מה שהוא רוצה. אתה בוודאי לא יכול לכפות לוח שידורים אליטיסטי ומתנכר לטעם הציבור. אבל מצד שני, אני עדיין מאמין ביכולת של טלוויזיה גם לחנך בצפייה. אם אתה מאכיל ילד ג'אנק פוד מגיל קטן, הוא יתקשה מאוד אחר כך לפתח טעם של גורמה".

 

ניר: "האמירות האלה משקפות את כל ההתייחסות לערוץ 2. בעיני הרבה אנשים הערוץ נמצא במצב תמידי שבו הוא צריך להוכיח שאין לו אחות. זה לא אומר שלפעמים מתברר שדווקא יש לו אחות, והוא עושה גם דברים לא טובים, אבל בעשר שנותיו התרומה הכוללת של ערוץ 2 לטלוויזיה הישראלית וליוצרים היא תרומה אדירה. צריך להסתכל על המכלול, מתוך התובנה שסם החיים של הערוץ הזה הוא היכולת להגיע להרבה מאוד אנשים. צריך לשפוט אותו כערוץ כזה, הוא לא ערוץ אידיאולוגי".

 

'הבורגנים' ו'אסתי המכוערת' נמצאים מבחינתך באותה קטגוריה?

 

'אסתי' ו'הבורגנים' הם מבחינתי אותו ז'אנר, אבל הם לא באותו מקום. אני לא תופס את 'אסתי' כתרבות גבוהה. 'הבורגנים' היא סדרה כמעט חנוך-לוינית, שעוסקת בגדול בדיכאון היומיום, היא ריאליסטית וכואבת, שדרך זה מאירה את המציאות של חיי הבורגנים. 'אסתי' מתייחסת למציאות הישראלית באלמנטים טלנובליסטיים והיא משתמשת בהומור וסאטירה, כשהיא לא מנסה לייצר דמיון או קרבה למציאות כמו שהיא, אלא דרך סיפור המעשייה. גם בה יש ביקורתיות על המציאות הישראלית בכלל ועל תרבות השיווק בפרט. בתסריט של העונה השלישית של 'הבורגנים' ראיתי קטע שבו רמי הויברגר עובר למודיעין והרמטכ"ל הוא שכן שלו ופולש לו לחצר. רמי לא יודע מה לעשות, כי מצד אחד זה הרמטכ"ל אבל מצד שני הוא פולש לו לחצר. זה רגע שאתה אומר, הדבר הזה חייב להיות בטלוויזיה, בלי לחשוב על תרבות גבוהה ולא על מכסות הז'אנר העילי".

 

בין שרון לשרון

 

ב'קשת' מתמחים בעשייה טלוויזיונית אפקטיבית, שמתעלמת מהיררכיות תרבותיות ותקשורתיות. דין דוגמנית כדין ראש הממשלה. טקס 'אנשי השנה', שישודר בראש-השנה בפעם התשיעית, ממצה את הנוסחה הזאת. איש השנה בבידור לא נופל בחשיבותו מאיש השנה בפוליטיקה. אותו כלי מדידה ללהקת 'חמסה' ולשמעון פרס. לחשוב אחרת זה לכפור בעקרונות השידור של ערוץ 2, שהרי טקס כזה אמור לתרגם למרקע את ההיצע הקליל והלא מחייב שהצופים מורגלים בו כל השנה, ולא לחבל בהסכם הרוטציה של אריק שרון ושרון איילון.

 

ניר: "ברור לנו שהקטגוריה של חברה ופוליטיקה שונה מהשאר ויש לה חשיבות מיוחדת, אבל צריך לקחת את עצמנו קצת בפרופורציות. משך שנים שאלנו את עצמנו האם זה תופס, האם יש לזה משמעות. גילינו בשנים האחרונות שזה טקס רלוונטי ומעניין. אנחנו לא מתייחסים אל עצמנו בכובד הראש של 'פרס ישראל'. יש לזה מקום. כנראה שגם ב'ידיעות אחרונות' חשבו ככה, כשהשתתפו בבחירה בשנים קודמות" (השנה בחירת הקהל נעשתה בשיתוף גלי-צה"ל).

 

לא ראוי שבתחום כמו יצירה טלווזיונית יכריעו אנשי מקצוע, כדי להימנע ממצב שגלית גיאת מ'שמש' נבחרת בפעם החמישית לשחקנית הדרמטית הטובה ביותר?

 

"יש מקום לשניהם. הצופים יכולים להגיד מה הם אוהבים, והתעשייה יכולה לבחור את מה שטוב בעיניה, זה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני. היוצרים צריכים להתמודד עם חוקי המשחק האלה. ככה זה בעולם הטלווזיה התחרותית. חלק גדול מיוצרי הדרמות בארצות-הברית הם אנשים צעירים בני 26-27. הם גדלו כבר על שנים של טלוויזיה מסחרית תחרותית, ויודעים שכשהם באים לשבת מול המקלדת, קודם כל הם צריכים לרתק ולעניין. אחרי זה מגיע המסר, הסיפור, מה שכואב להם ומה שלוחץ להם. בערוצי נישה, הערוצים מוגני הרייטינג, אתה יכול לעשות דברים אחרים".

 

יוסי מדמוני, תסריטאי, יוצר ('בת ים ניו-יורק, 'טייק אוויי' ו'המנגליסטים') ויו"ר איגוד התסריטאים, לא מקבל את הטפת המוסר הזו: "ההפרדה הזאת היא טעות. כמה סדרות שהיו מאוד אישיות, כמו 'הבורגנים' או 'בת-ים ניו-יורק', זכו לרייטינג מצוין. השיקולים של מנהלי התוכניות מונעים מפחד להיכשל, שבהרבה מקרים מסרס את לוח השידורים. אם היום היו מציעים לאבי ניר את 'בת-ים ניו-יורק', היה לו הרבה יותר קשה לקבל אותה. עדיף לי שיעשו שישה פרקים של 'הבורגנים', ולא 20 פרקים של 'אסתי המכוערת'".

 

מדוע 'קשת' מעדיפה באופן מובהק בידור על אקטואליה?

 

"ניסינו עם 'הכל פוליטי' ועם דן שילון ב'7 בערב' וזה לא הלך. ב'קשת' התמודדות עם ענייני היום נעשית דרך 'רק בישראל' מצד אחד, ובעשייה דוקומנטרית מצד שני. חיים הכט על תאונות דרכים, צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר על האסון בקישון. לקח לנו שנים למצוא את הדרך לגבש את הנוסחה, ואני חושב שמצאנו דבר מעניין, טוב ולא טריוויאלי".

 

איך אתה מגבש לעצמך את טעם הקהל?

 

"זאת מלכודת דבש, אתה לא עושה תכניות שיקלעו לטעמם של 6.5 מיליון איש. אי-אפשר לחשוב כל הזמן מה העם רוצה. יש פערים מאוד גדולים בצפייה בין תוכניות, ולכן האמירה שכביכול העם אידיוט ויבלע כל מה שנאכיל אותו, לא מוכיחה את עצמה במציאות. הקהל ביקורתי, הוא לפעמים מתעייף, ויש לו רגישות לאותנטיות וזיוף. הפורמט של 'החפרפרת' היה קשקוש, העם אמר 'לא רוצה', והעם צדק. זה היה כישלון מפואר, גדול".

 

בכלל, קשה לכם להודות בטעויות, כמו בפרשת הילד העני שליווה את משדר ההתרמה 'יומטוב', והתגלה בסוף כילד צפוני שבע. תגידו טעינו, סליחה, נגמר הסיפור.

 

"נעשה שם משהו בתום לב, בטעות, אבל היינו צריכים להתנצל מיד וגמרנו. לא התנצלנו, כי היינו בטוחים בתום לבנו ולא חשבנו שעשינו משהו רע. יש מקרים שבהם אתה כל כך בטוח בצדקתך, ואתה לא עושה את הדבר הנכון והפשוט, להתנצל".

 

טופז ממציא את עצמו

 

גם ניר יודה שלזרוק כדורי שוקולד לפה של אישה שמנה, זו לא הבשורה הטלוויזיונית שערוץ 2 צריך לקדם. זה קרה אצל דודו טופז לפני ארבע שנים, ומאז הכוכב הגדול של 'קשת' כמו בוחן את גבולות הממלכתיות החדשה של ערוץ 2. מה שנראה כמו הטרדות מיניות בשידור חי ומחוץ לאולפן, התבטאויות פוגעניות נגד מזרחיים, התפרצויות על ויקי כנפו – לטופז הכל נסלח, העיקר הרייטינג. לכל היותר יסבירו ב'קשת' שדודו הוא איש חם ונוגעני, טרובדור עממי, שבלשונו הפטפטנית ובידיו המלטפות משתדל להיות נחמד אל כו-לם. כך ישבו שם והחרישו אפילו בעיצומה של פרשת ההטרדות המיניות, כשטופז הפך את 'הראשון בבידור' לתוכנית שיקום פרטית, ונתן הופעת דראג מגחכת בבגדי אישה.

 

ניר עצמו נמנע מלמתוח ביקורת פומבית על טופז, ומסתפק בניסוח מגבלות שידור כלליים: "לזרוק כדורי שוקולד נתפס כפוגע ומעליב, אני לא אוהב את זה ואסור לעשות את זה. נמוך בשבילי זה כל מה שלא נותן מספיק כבוד לצופה, לא מספיק אינטליגנטי, לא נותן קרדיט לצופה, לא מספיק מקצועי, ואין בו גרעין של אמת או אינטגריטי. משהו שלא אומר כלום, שהמטרה היחידה שלו היא הדבר עצמו, לייצר עוד צפייה".

 

מה עוד טופז צריך לעשות כדי ש'קשת' תשעה אותו ותוריד את התוכנית שלו?

 

"יש לנו גבולות, דיברנו עליהם עם דודו והבהרנו את עמדתנו, אבל אני לא יכול לפרט אותם. אני לא יכול לדעת מה יהיה הצעד הבא, אבל אני יכול להזהיר אותו, לדבר אתו ולקוות שהוא יהיה קשור ל-99 אחוז מהדברים הטובים שהוא עשה בעבודה שלו עם 'קשת' ולא האחוז הבודד והבעייתי – טלוויזיה טובה, מבדרת, שגם עוזרת לאנשים. במשך שנים דודו טופז מייצר בידור ישראלי, מחובר, רגשי, נוגע, מעניק. לאיש יש רצון אדיר לתרום, לשנות, לעשות".

 

לדודו טופז יש חוזה לעוד שנתיים ב'קשת' לקראת העונה הבאה שלו תהיה מוכן להתחייב שאם טופז ימשיך לאבד רסן תפסיקו לעבוד איתו?

 

"לא. שוחחנו איתו, והגבולות מוסכמים עליו ועלינו. הוא גם יודע איפה הוא טעה, והוא מודה שהוא טעה. את מה שאני חושב אמרתי לדודו אחרי האמירה הלא ראויה על ויקי כנפו. דודו היה מאוד מתוסכל, הרגיש שהוא לא הובן כהלכה. דודו מסכים איתי שאסור לו להגיע למצבים כאלה. הוא צריך לשמור על הקהל שלו ולשמור על עצמו, וגם אם דבריו יוצאו מהקשרם, לא לפגוע. הוא הסכים אתי. הוא אדם עם מצפון, וגם כשהוא טועה הוא מבין שהוא טעה ומתקן את עצמו".

 

מתקן את עצמו? הוא המשיך להשתלח במתלוננת במילים בוטות ביותר.

 

"על עניין ההטרדות לא הוגן לדבר, כי זה עניין משפטי. במקרה נטליה אוריירו, הוא בא שבוע אחר כך והתנצל בפתיחת התכנית בפני כל מי שזה פגע בו".

 

הוא לא מגיש הפעם את טקס 'אנשי השנה' בגלל הבעיה התדמיתית שלו? בכל זאת, דודו מעניק לויקי כנפו את פרס אשת השנה בחברה, זה שוס אדיר.

 

"ישבנו עם דודו, דיברנו על זה, ושאלנו האם זה נכון שהוא יעשה את זה, והחלטנו יחד שעדיף שהוא ילך ויצלם סרט דוקומנטרי על העיר אומן מאשר שהוא ינחה את אנשי השנה".

 

לאבד את ארז

 

ההצלחות הגדולות של ניר ב'קשת' הניבו פנייה אליו מערוץ 10 באפריל 2002. יוסי מימן ניסה להציל את הערוץ הגוסס שלו, שהושק שלושה חודשים קודם לכן, והציע לו להחליף את המנכ"לים המשותפים יוהנה פרנר ורוני אלגרנטי. אחרי התלבטות ממושכת, חוזה שחייב תקופת צינון ארוכה וחבילה נאה שקיבל מ'קשת', שכללה הבטחה למינוי עתידי למנכ"ל, ניר נשאר בקן החמים והבטוח של 'קשת'.

 

זמן קצר אחר-כך התמנה לתפקיד מודי פרידמן, הבוס הראשון של ניר ב'קשת' ומי ששכנע אותו לא לעזוב את הקבוצה זמן קצר אחרי שהגיע אליה. זה היה בחודשים הראשונים שלו ב'קשת' ניר הרוויח מעט ולא היה שלם עם התפקיד ועם סביבת העבודה שלו. הוא קיבל הצעה מפתה ממשרד פרסום, ושיתף במחשבות העזיבה את ארז טל, מנהל התכניות. טל סיפר לאלכס גלעדי שלרכש החדש יש הרהורי כפירה, ובמהרה מצא עצמו ניר במשרדו של גלעדי. "אתה לא הולך לשום מקום", הודיע גלעדי, "עוד תגיד לי תודה ותצטרך לשלם לי שכר לימוד במקום שאני אשלם לך".

 

בניגוד לניר, שסרב למימן, ארז טל החליט לעשות את המעבר לערוץ 10, ו'קשת' איבדה אולי את האיש היצירתי ביותר בטלוויזיה. "לא יכולנו להשוות את ההצעה שהוא קיבל", אומר ניר. "זה היה יום לא שמח. אני עובד עם ארז מהיום הראשון שלי ב'קשת', אבל ההחלטה הייתה שלו, והוא עשה את זה בצורה הגונה. זאת הייתה החלטה עסקית רציונלית, החלטת קריירה. אין לי שום טענה אליו".

 

בימים אלה מתנהל בפעם השלישית משא-ומתן למיזוג בין 'קשת' ל'ישראל 10', מפעילת ערוץ 10. המהלך הזה מתבצע מעל לראשם של מנכ"לי הזכייניות, בדרג של בעלי המניות ועורכי הדין שלהם. סבב השיחות הראשון נערך אחרי הקריסה הראשונה של ערוץ 10. השני נעשה אחרי ההשקה מחדש של הערוץ, כשמימן חיפש בנרות משקיעים חדשים, שיחלקו אתו את הנטל. 'קשת' לא רצתה לחלוק, היא רצתה הכל.

 

הסיבוב הנוכחי החל אחרי שראשי 'קשת' גילו שב-20 מיליון דולר מבטיח לעצמו המיליונר המקסיקני משה סאבא מחצית ממניות הערוץ. ל'קשת' יש סכום כזה, והיא יכולה להבטיח לעצמה ערוץ שלם, שבעה ימים בשבוע, בלי לחלוק אותו עם זכיינית אחרת. 'קשת' יכולה לממש בכך את שאיפותיה האימפריאליסטיות, אבל לא ברור אם תעשה זאת.

 

כניסה לערוץ 10 יכולה להיות פתרון למצוקת ההכנסות שלכם?

 

"תלוי מה זה ערוץ 10. התדר? הגב המשפטי? יוסי מימן? הנאמנים? בעניין הזה ובכל העניינים ארוכי הטווח מטפלים בעלי המניות ואורי שנער. זה לא בטיפולי. נקודה".

 

במה תתגאה בפני הנכדים, 'קחי אותי שרון' או 'הבורגנים'?

 

"בזה שקראתי את התסריט של העונה הראשונה של 'הבורגנים' בחופשה ביוון, ואחרי שחזרתי אמרתי, 'חייבים לעשות את זה', בזה שאמרתי לארז טל 'עשית מספיק בידור, בוא תעשה משהו יותר אקטואלי', והוא הלך והמציא את 'רק בישראל', באיזה כיף היה עם 'כוכב נולד', כמה מרגש היה 'ההרוג ה-17', גרייניק ואלתרמן שעשו את 'שליחות קטלנית', 'דרך האוכל', 'בת-ים ניו-יורק', 'רוח קדים'. בעשר שנים שלי ב'קשת' היו המון דברים שאני בחלק מהם מאוד גאה, דברים שאתה אומר, איזה מזל שהם היו בטלוויזיה, כי הם גם יכלו לא להיות שם. אולי המכנה המשותף הוא שאלו דברים שנכנסו אל תוך התרבות הפופולרית כשיסתכלו אחורה".