חיבוק הדוב חיסל את אבו מאזן

ערפאת, שנלחם בחירוף נפש על שארית שלטונו, נהנה במאבקו בעיקר מחיבוק הדוב הישראלי-אמריקני לאבו מאזן. אנשי אבו מאזן כינו זאת "חיסול איטי"

מהרגע הראשון להחלטה למנות ראש ממשלה פלסטיני, היה מחמוד עבאס (אבו מאזן) לצנינים בעיני ערפאת. יו"ר הרשות, שתפקיד ראש הממשלה נכפה עליו ואיים לנגוס בסמכויותיו הבלעדיות, העדיף אדם שלא רואה עצמו אלטרנטיבה לזקן.

 

התמונות של אבו מאזן בשארם א-שייח, בעקבה, בבית הלבן, וגם ביריחו עם פאוול, שכנעו את ערפאת כי אבו מאזן לא בא רק כדי לחלוק עמו את הרשות המבצעת, מתוך כוונה לאפשר את קיום המשך תהליך השלום ומתוך הכרה שערפאת הוא מקור השלטון הלגיטימי ההיסטורי והנבחר. המחמאות שהרעיפו על אבו מאזן ישראל, ארה"ב והקהילה הבינלאומית בכלל, שכנעו את הראיס כי לאחר שסמכויותיו הכלכליות קוצצו, עם מינויו של סלאם פיאד לשר האוצר, מינוי אבו מאזן מסמן את הדרך מבחינת ארה"ב וישראל לתחילת דרכו של ערפאת אל תפקיד הנשיא הסמלי.

 

ערפאת לא רצה להיות משה קצב, והוא נלחם בחירוף נפש על שארית שלטונו. ערפאת נהנה מהיעדר האהדה של חלק ממנהיגי הפתח לאבו מאזן. אלה הבטיחו למרר את חייו של ראש הממשלה - וקיימו. הם הסלימו את ההתקפות נגדו, במיוחד לאחר האצלת סמכויותיו של אבו מאזן כשר הפנים למוחמד דחלאן, שבו ראתה ההנהגה הוותיקה של הפתח איום על מעמדה. ערפאת נהנה גם מחוסר האהדה שרחש הרחוב הפלסטיני להתבטאויותיו של אבו מאזן נגד האופי הצבאי של האינתיפאדה ונגד הפיגועים. 

 

אבל יותר מכל נהנה ערפאת מחיבוק הדוב האמריקני-ישראלי שזכה לו ראש הממשלה הפלסטיני. החיבוק הזה, ולא ערפאת, הוא שלמעשה "גמר" את אבו מאזן. גם אם ישכון שלום אמיתי, ימשיכו לראות הפלסטינים בישראל ובארה"ב את אויבי העם הפלסטיני ומקור כל בעיותיהם. מכאן שכל מחמאה ישראלית-אמריקנית לאבו מאזן, אפילו בטרם השלום המיוחל, הפחיתה משמעותית את מפלס התמיכה הנמוך מלכתחילה, שאבו מאזן זכה לקבל ברחוב הפלסטיני.

 

ברשות חשדו: ישראל מבצעת "חיסול איטי"

 

בקרב אנשי אבו מאזן היו שחשדו מלכתחילה כי ההתלהבות של ממשלת הימין בישראל מאבו מאזן נועדה למעשה לבצע "חיסול איטי" של ראש הממשלה החדש. על פי אנשי אבו מאזן, הציב ראש הממשלה הפלסטיני במדיניותו וסגנונו המתונים אתגרים בפני שרון ואילץ אותו להתמודד עמו במגרש המדיני, ולא במגרש הצבאי, המועדף על ראש הממשלה.

 

בהקשר זה אמרו אנשי אבו מאזן כי "שרון נלחץ מההודנה", הודיע בכל הזדמנות כי אינו מקבל אותה, וייחל לרגע שבו היא תקרוס. "כאן", הוסיפו אנשי אבו מאזן, "שיחק הפיגוע בירושלים לידי שרון". העובדה שבמהלך ההודנה ולפני הפיגועים המשיכה ישראל בחיסולים ובמעצרים, והעובדה שגם כאשר נקטה במחוות, שחררה יותר גנבי רכב מאסירים ביטחוניים - פגעו באבו מאזן ויצרו רושם ברחוב כי למרות כל עמדותיו, לא טורחת ממשלת ישראל לתגמל אותו. אבו מאזן לא הסיר אפילו מחסום אחד, אמרו יריביו.

 

גם אבו מאזן עצמו שיחק לידי יריביו, ונאומו בעקבה התפרש כוויתור בנושא הפליטים ובנושא ירושלים. הבעת ההבנה לסבל היהודי לאורך ההיסטוריה התפרשה כהתרפסות מוחלטת. גם החלטת אבו מאזן למנות, על אפו וחמתו של ערפאת, יו"ר חדש למינהלת הפקידים, ולהדיח איש של ערפאת, לא נתפסה בעין יפה על ידי הציבור הפלסטיני, שראה בכך קריאת תיגר ואולי אפילו ניסיון השפלה פומבי של המנהיג ההיסטורי, בניסיון לרצות את ישראל וארה"ב.

 

לא עזרה לאבו מאזן גם העובדה שבכל הזדמנות ביקש מהישראלים להסיר את המצור מעל ערפאת. אבו מאזן ידע כי ערפאת במצור ממשיך להיות המנהיג האהוד והבלתי מעורער מבחינתם של הפלסטינים, וכך יצא שאחרי כל חיסול והפגנות המחאה ולצד הקריאות לנקמה בישראל נשמעו קריאות גנאי נגד אבו מאזן, ביניהן הקריאות "בוגד".

 

חלק מקריאות אלה הוזמנו על ידי יריביו של אבו מאזן בהנהגת הפתח. ראש הממשלה הפלסטיני ידע זאת, אבל אחרי הניסיון לפגוע בו בישיבת המועצה המחוקקת ביום חמישי, לאחר שערפאת לא הראה שום כוונה לוותר על שארית סמכויותיו הביטחוניות, ואחרי שישראל המשיכה בחיסולים, ובו זמנית חזרה לדבר על גירוש ערפאת - הבין אבו מאזן שהוא פועל בסיטואציה בלתי אפשרית מבחינתו, ולא נותר לו אלא להחזיר את המפתחות.