20 שנה למשבר מניות הבנקים

קשה לשכוח את סתיו 1983, במהלכו קרסה המערכת הפיננסית בישראל; פרופ' מרשל סרנת, לשעבר חבר ועדת בייסקי שמונתה לחקור את מעללי הבנקים, תוהה מדוע המלצות הוועדה מעולם לא בוצעו ומזהיר מהריכוזיות הגבוהה במערכת הבנקאית הישראלית, שאין לה אח ורע בעולם המערבי

מי שאינו זוכר את העבר נידון לחיות אותו מחדש (ג'ורג' סנטיינה)

 

 

לפני 20 שנה קרסה המערכת הפיננסית בישראל כתוצאה ממעורבותם של הבנקים בשוק ההון. במשך עשר השנים שקדמו למשבר נהגו הבנקים הגדולים להתערב באופן שיטתי במסחר מניותיהם בבורסה. התערבות זו לבשה צורות שונות: שיווק אגרסיבי באמצעות יועצי השקעות, מתן אשראי בתנאים נוחים, ניצול קרנות נאמנות וקופות גמל שהיו בשליטתם, בנוסף להתערבות ישירה במסחר היומי בבורסה (דהיינו "ויסות").

 

בסתיו 1983, כאשר הציפייה לפיחות הניעה את ציבור המשקיעים למכור את מניותיהם הבנקאיות, לא היו לבנקים האמצעים הכספיים הדרושים להמשיך בתהליך הוויסות. שוק ניירות הערך התמוטט, והמסחר בבורסה הופסק למשך שבועיים. הממשלה התערבה ומניות הבנקים הומרו למעשה באגרות חוב ממשלתיות. בהינף יד עלה החוב הלאומי הפנימי של ישראל בשבעה מיליארד דולר בקירוב, ושוק ההון שותק. לאחר פדיון המניות נעשתה הממשלה, בעל כורחה, בעלים דה-פקטו של המערכת הבנקאית.

 

את האירועים שהובילו למשבר חקרה ועדת בייסקי. דו"ח הוועדה הדגיש כי קריסתה של המערכת הפיננסית הייתה תולדה של קיום ריכוזיות מרחיקת לכת בשווקים הפיננסיים, דבר שיצר סבך של ניגודי אינטרסים בין הבנקים ולקוחותיהם.

 

הוועדה התייחסה ישירות למקומם של הבנקים בשוק ההון. היא דרשה לאסור עליהם למלא תפקידים מסוימים בשוק ניירות הערך, כגון מתן ייעוץ בהשקעות, מתן שירותי ברוקרים וניהול קרנות נאמנות וקופות גמל. מטרת מגבלות אלה לא הייתה להעניש את הבנקים, אלא להקטין את היקף ניגודי האינטרסים, להחזיר את אמון המשקיעים בשוק ההון ולעודד כניסתם של מוסדות חדשים, מקומיים וזרים, לשוק על מנת להגביר את התחרות בשוק ואת יעילותו בהקצאת מקורות.

 

במקביל המליצה הוועדה על החדרת העיקרון של Accountability, כלומר הדרישה שהמשתתפים העיקריים בשוק ההון - חתמים, ברוקרים, יועצי השקעות, מנהלי חברות, רואי-חשבון ומנהלי קופות גמל, קרנות נאמנות ופנסיה - יישאו באחריות למעשיהם (במאמר מוסגר עלי לציין כי בשפה העברית לא קיימת מלה מקבילה למונח Accountability).

 

כפי שצוין לעיל, הדגישה ועדת בייסקי בהמלצותיה את הצורך בשינוי מבני (Restructuring) של שוק ההון. הוועדה התמקדה ביצירת מסגרת חוקית ומוסדית חדשה, הנחוצה לקיום שוק הון יעיל, מתוך עידוד תחרות והקטנת האפשרות לניגודי אינטרסים.

 

חרף ה"רפורמות" שננקטו מאז, הצורך בשינוי מבני בשוק ההון ובהגדרה מחדש של תפקיד הבנקים בו הוזנח. שום מוסד ציבורי לא אימץ את הגישה המקיפה, הדורשת שינוי מבני יסודי של המערכת הפיננסית. המלצות ועדת בייסקי בנידון לא אומצו ולא בוצעו. אדרבה, הממשלה הגיבה להמלצות ועדת בייסקי כמקובל, זאת אומרת: על-ידי הקמת ועדה חדשה (יו"ר - אריה מינטקביץ', כיום יו"ר בנק דיסקונט). ועדת מינטקביץ' המליצה על הקמת ועדה נוספת, ומאז צמחו ועדות נוספות כפטריות לאחר הגשם, וכך הגענו עד הלום.

 

המשך מעורבותם המסיבית של הבנקים בשוק ההון הנציח רמת ריכוזיות גבוהה ביותר, שאין לה אח ורע בעולם המערבי. למעשה, שוק ההון היום נשאר תחת שליטתם של שני הבנקים הגדולים ביותר - בנק הפועלים ובנק לאומי.

 

המניות יעברו מהממשלה לבנקים

 

על רקע זה ניתן לבחון את החלטת האוצר לחדש את תהליך מכירת מניות הבנקים שנשארו ברשות הממשלה. מן הסתם את חלק הארי של ההנפקות האלה ירכשו המשקיעים המוסדיים, הנשלטים על-ידי הבנקים, וכך נפתח מעגל-השוטים שבו מניות הבנקים מוחזקות על-ידי גופים הנתונים לשליטתם. הוא הדין גם לגבי הצעת שר האוצר להחיש את תהליך ההפרטה של מניותיהן של החברות הממשלתיות.

 

בהעדר שינוי מבני בשוק ההון, כל ניסיון למכור את המניות יביא להחזקתן, בסופו של דבר, בידי אותם משקיעים מוסדיים, הנשלטים כאמור על-ידי הבנקים. אמנם החברות יימכרו, אך ספק רב אם תופק תועלת כלכלית של ממש מהעברת הבעלות מהממשלה לבנק זה או אחר.

 

מעת לעת נשמעות הצעות חלופיות לצמצום הריכוזיות בשוק וניגודי האינטרסים הפוטנציאליים הנוצרים מאותו מצב: למשל, הגבהת ה"חומות הסיניות", האמורות להפריד בין פעילויות שונות בתוך תאגיד בנקאי; ו/או הטלת מגבלות על גודלן של קופות הגמל וקרנות הנאמנות שבשליטתם של הבנקים ועל מדיניות ההשקעה שלהן.

 

ההצעה האחרונה עומדת בסתירה לעקרון השוק החופשי, ומהווה מקרה פרטי של המודל "צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה". לגבי החומות הסיניות, הן פשוט לא אפקטיביות. הקשר המשותף בין מנהלי הבנק לבין מקבלי ההחלטות בקרנות ובקופות הקשורות לבנק פשוט חזק מדי. נראה שחומה סינית בישראל, גבוהה וארוכה ככל שתהיה, עשויה מגבינה שוויצרית. יוצא אפוא שאין תחליף לשינוי מבני מרחיק לכת בשוק ההון הישראלי. כל פתרון המשאיר את הבנקים כגורם מרכזי בשוק ההון עלול להחטיא את המטרה.

 

לציבור מגיע פיצוי

 

שבעת מיליארדי הדולרים שהוציאה הממשלה כדי לפדות את מניות הבנקים אינם העלות האמיתית של המשבר ב-1983. כמו כן אין להתייחס ברצינות לניסיונות של מלומדים להוסיף ריבית לסכום זה, או לנכות את הכספים שהתקבלו בעבר (או יתקבלו בעתיד) ממכירת מניות הבנקים על-ידי הממשלה. העיוותים שנוצרו בשוק ההון בתקופת הוויסות, משבר האמון הממושך שנוצר בעקבות המפולת ושיתוק שוק ההון במשך שנים, מהווים את העלות הכלכלית האמיתית של המשבר. עלות זו גבוהה כמה וכמה מונים משבעה מיליארד דולר.

 

לציבור הישראלי מגיע פיצוי על הפסד זה. לעניות דעתי, פיצוי הולם הוא יצירת שוק הון תחרותי ויעיל בישראל, שבכוחו לקדם מדיניות כלכלית נבונה, והעשוי למנוע את הישנותם של מאורעות ומשברי העבר. לשם כך יש להפריד את הבנקים משוק ההון. כעת הכדור נמצא במגרשם של שר האוצר ונגיד בנק ישראל.