בפרוס עונת דיוני התקציב מזעיקים מופז ויעלון את הציבור ומסבירים לו כי הקיצוץ בתקציב מסכן את עתידנו. התמרון הזה נערך מדי שנה, אבל דומה שהפעם נימת הדברים חמורה בהרבה. הבכירים המופקדים על ביטחוננו מודאגים עד עומק נשמתם. הציבור מתקשה לשפוט עם מי הצדק מפני שהעובדות חסויות: אין מגלים לנו כמה מטוסים וטנקים יושבתו ואילו פיתוחים טכנולוגיים יעוכבו כתוצאה מצמצום התקציב. אנחנו נבוכים, גם מפני שמעולם לא היה ביטחונם האישי של האזרחים מעורער מכפי שהוא עתה, ואילו מהיבטים אחרים מצבנו טוב מאוד.
את מצבנו האסטרטגי השפיר העריך לאחרונה אפרים הלוי, מי שהיה ראש המוסד ויועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי, כך: העולם הערבי התפצל ושוב לא נשקפת לנו סכנה של התקפה פתאומית ומתואמת מכל החזיתות; סוריה מבודדת וחלשה; עיראק נוטרלה לשנים רבות; המשטר באיראן הולך ומתערער; ארה"ב העמיקה את חדירתה לאזורנו והטרור הפלסטיני סופג מהלומות קשות. המצב הנדיר הזה פותח בפני המדיניות הישראלית אפשרויות מרהיבות, אבל הקברניט אינו מפתח אתן. דיונים מסודרים מתנהלים רק על שאלות צבאיות, אך לא על הביטחון הלאומי במובן הרחב.
לוּ התנהלו דיונים שכאלה, צריכים היינו לשנות כליל את הנחות-היסוד שהנחו את מדיניות הביטחון של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. כזכור, בעקבות המלחמה ההיא נוצרו שתי אסכולות: זו שהנהיג יגאל אלון וזו שהגה משה דיין. "מפת אלון" נמנעה מחדירה אל תוככי האוכלוסייה הפלסטינית בשדרת ההר והציעה רצועת ביטחון בבקעה ועיבוי קל של מותני המדינה באזור השרון. דיין האמין כי דווקא התחככות באוכלוסייה הפלסטינית תקרב פיוס וכי היאחזות בגב ההר היא הדרך העדיפה להתגונן מפני התקפה ממזרח. לא עברו אלא שנים אחדות ושתי האסכולות מוּזגו בפועל: פרסנו רקמת יישובים יהודים בכל אתר, הן בבקעה והן בהר. תחילה נטינו לנמק זאת בצורכי ביטחון ואף העמדנו את הזיקה בין התנחלות לביטחון לבחינתו של בית המשפט, אבל לאחר זמן השתררה תפיסת ביטחון הנגזרת מגרסה מסוימת של התיאולוגיה היהודית ולא מן האסטרטגיה הצבאית.
לא הכיבוש הנצלני ואף לא ערבוב האוכלוסיות ומחיקת הקו הירוק הולידו את הטרור הפלסטיני, אבל הם ליבו אותו והקלו עליו לפגוע בנו. שיסוע הטריטוריה הפלסטינית וההשפלות הכרוכות בכך חוללו את ההתקוממות שקלעה אותנו למשבר כלכלי, המאלץ אותנו לקצץ בהוצאות הביטחון. הטרור הפלסטיני לא השיג דבר בטווח הקצר, אבל אם אמנם נשקפת לנו סכנה קיומית כתוצאה מצמצום יכולתנו להתגונן מפני סכנות אסטרטגיות, הרי שהוא השיג הרבה יותר משקיוו יוזמיו. מעגל הפתאים הזה הוא ההסבר לסתירה שהוצגה לעיל: תורת הביטחון התיאולוגית מחלישה את יכולתנו להתגונן מפני הסכנות האורבות לנו והיא עצמה הפכה לסכנה אסטרטגית.