דת בבסיס הטרור

אם ברצונך לנצח את הטרור הפונדמנטליסטי אתה חייב להילחם נגד ההנהגה הדתית שלו, ולא על דרך של ויכוחי דת נוסח ספרד בימי-הביניים, אלא מבעד לכוונת הרובה

"תושב רומא", כותב סמואל הנטינגטון, "עשוי להגדיר את עצמו, בדרגות שונות של אינטנסיביות, כרומאי, איטלקי, קתולי, נוצרי, אירופי או מערבי. הציוויליזציה שאליה הוא משתייך היא הרמה הרחבה ביותר שכלפיה הוא חש הזדהות עמוקה. ציוויליזציות נבדלות זו מזו על-ידי ההיסטוריה, הלשון, התרבות, המסורת וחשוב מכל – הדת".

 

בשל פחד קמאי מפני חזרה למלחמות-הדת של ימי-הביניים, מנהיגי העולם המערבי, אינטלקטואלים וסתם אנשים משכילים נזהרים מלהגדיר את ההתנגשות בין הציוויליזציה המערבית והאיסלאמית, שהוקפצה לפני שנתיים לראש סדר העדיפויות שלנו, כקונפליקט דתי. הביקור המתוקשר של הנשיא בוש במרכז המוסלמי בוושינגטון, מיד לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001, הדגים חשש זה באופן בולט.

 

אמת, אין זו מלחמת דת חד-חד-ערכית. נכון יותר להגדירה כמלחמה של האיסלאם הפונדמנטליסטי נגד אמונות דתיות אחרות, המאמצות את ערכי החופש והמודרנה. ותומכי האיסלאם הפונדמנטליסטי הם מיעוט בקרב 1.3 מיליארד המוסלמים בעולם. דא עקא, מיעוט פונדמנטליסטי זה קובע עתה את סדר היום הבינלאומי של היחסים בין הציוויליזציות. מנהיגי האיסלאם המתון אינם מנסים כלל (מפחד הטרור?) לקדם את רעיון הדו-קיום בשלום בין הציוויליזציות.

 

מאפייני הציוויליזציות אינם רק מכלול היחסים שבין אלוהים ואדם, אלא גם בין האזרח והמדינה, בין היחיד והקבוצה, בין זכויות וחובות, חירות וסמכות, שוויון והיררכיה. בהתנגשות בין הציוויליזציות מתערבבים אפוא גם אלמנטים היסטוריים, תרבותיים, לאומיים וערכיים. אבל אין ספק שהאלמנט הדומיננטי הוא הדתי, וכל המנסה להתעלם מכך, מגלגל את הסוגיה אל מתחת לשטיח.

 

השימוש החוזר של אוסאמה בין-לאדן ודוברים פונדמנטליסטים אחרים במונח "הצלבנים", בהתייחסם אל המערב, מדגיש את הממד הדתי של הקונפליקט במשולב עם ממד קולוניאליסטי. ראוי לציין, שלא מעט דוברים וכותבים, ובתוכם פלסטינים, השייכים לזרם המתון של האיסלאם, מכנים אותנו היהודים הישראלים "צלבנים" במובן של בני דת אחרת, שכבשו את ארץ הקודש מידי המוסלמים. בתוך הגדרה זו מובלעת הפרופוזיציה שסלאח א-דין המוסלמי שחרר בזמנו את הארץ מידי הצלבנים הנוצרים, וכך יקרה גם לנו.

 

האיבה הדתית מצד האיסלאם הפונדמנטליסטי למערב גדולה עד כדי הכשרה של עיוות ההיסטוריה. אגב קובלנה על "מסעי צלב" אמריקניים שנועדו לכבוש את ארץ שני המסגדים המקודשים (רמז לסעודיה), מושכחת העובדה ששלוש התערבויות צבאיות אמריקניות בעשור האחרון – בכווית, בסומאליה ובבלקן – נועדו להגן על מוסלמים.

 

המכנה המשותף לרצח הנשיא סאדאת, לפתווה נגד סלמאן רושדי, להרס הפסלים הבודהיסטיים העתיקים באפגניסטן, להוצאות להורג של הומוסקסואלים ולפיגוע במגדלי התאומים הוא הפונדמנטליזם האיסלאמי.

 

הפלישה האמריקנית לאפגניסטן, מלחמת עיראק האחרונה והסכסוך הישראלי-פלסטיני מסמנים שינוי מפליג בתורת הלחימה הקלאסית של צבאות סדירים אלה נגד אלה. הציוויליזציה המערבית מוצאת את עצמה כיום בעימות חסר סימטריה לחלוטין עם תת-הציוויליזציה האיסלאמית-פונדמנטליסטית. צבאות סדירים עתירי-כוח מוצאים עצמם לפתע בעימות עם אויב שהוא וירטואלי יותר מאשר ממשי. אויב זה פועל על-פי ציווי אלוהי-כביכול לחסל את ציוויליזציית הכופרים. ציווי אלוהי זה מקדש את חיי העולם הבא ומצדיק את הקרבת החיים (איסתשהאד). הלוחמים לבושים אזרחית ומוצאים מחסה בתוך הקהילה. הם פועלים בקבוצות קטנות, פרוסים על-פני תבל רבה ומחפשים לעצמם שטחי-פעולה באזורי הבטן הרכה של הציוויליזציה המערבית, כמו עיראק.

 

מייצגי אויב זה באזורנו הם, כמובן, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי וחיזבאללה. היררכיות צבאיות מורכבות בדרך כלל משתי רמות: ההנהגה הפוליטית וההנהגה הצבאית. בהיררכיות של האויב הפונדמנטליסטי אתה מוצא שלוש רמות: ההנהגה הצבאית, מעליה ההנהגה המדינית ומעל שתיהן ההנהגה הדתית. יוצא אפוא שאם אתה רוצה או לא, אוהב או לא, אם ברצונך לנצח את הטרור הפונדמנטליסטי אתה חייב להילחם נגד ההנהגה הדתית שלו, ולא על דרך של ויכוחי דת נוסח ספרד בימי-הביניים, אלא מבעד לכוונת של הרובה או הצלב של הטיל. ככל שמקבלי ההחלטות אצלנו, ובשאר ארצות הציוויליזציה המערבית, ישכילו להפנים אמת זו בהקדם, כן ייחסכו קורבנות אדם.

 

ברירת-מחדל זו של חיסול ההנהגה של האיסלאם הפונדמנטליסטי היא תנאי מוקדם לחידוש המו"מ המדיני, בניסיון להגיע להסדר של שתי מדינות. אם הטרור הפונדמנטליסטי לא יוכרע, יש חשש שניגרר בעל כורחנו ובניגוד לרצוננו למדינת אפרטהייד. פה ושם אנו שומעים כבר מפי דוברים פלסטינים שזו צריכה להיות האסטרטגיה הפלסטינית החדשה, אלא שהם קוראים לפתרון זה מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה. ככל שנקדים לחסל את תשתיות הטרור הפונדמנטליסטי, כך נגדיל את הסיכוי להגיע לפתרון מדיני רצוי וכזה שיזכה לקונצנזוס רחב בקרב עם ישראל.

 

שבתי שביט, היה ראש המוסד בשנים 1989-1996