הכישלון בסבב השיחות של ארגון הסחר העולמי, אשר נסגר אתמול (א') בעיר קאנקון שבמקסיקו, לא היה חדש בהיסטוריה הקצרה והסוערת של הארגון - אך הותיר לפחות סיטואציה חדשה אחת: ברית המדינות המתפתחות.
בראש הברית הזו, ובה 21 מדינות (היא כבר קרויה G21) - אשר חיים בהן לפחות מחצית מהאנשים בעולם - עומדות 3 המדינות הגדולות שבין המתפתחות: ברזיל, הודו, סין-העממית. אחרי שעזבו את הדיונים ביום א', בטריקת-דלת מהדהדת, הן נראות כנחושות בדעתן להמשיך ולהוות גורם חשוב בפוליטיקה הפנימית של הארגון. הפוליטיקה הזו, לכאורה, מוסכמת על כל 146 המדינות-חברות - או כמעט כולן - ומיועדת, כפי שמציין הארגון, "להעמיק את הסחר גלובלי החופשי". סבב השיחות בקנקון היה מיועד להכניס תנופה מחודשת במאמצים ליישום המדיניות הזו; הוא נכשל.
לדברי קבוצות העוסקות בסיוע (בעיקר בתחום המזון) למדינות העניות בעולם, ולדברי קבוצות המתעניינות בהגנה על איכות-הסביבה, אשמת הכישלון מוטלת על ארצות-הברית ועל מדינות עשירות אחרות. הטענה היא, שנציגי העשירות הגיעו לקאנקון במצב של חוסר מוכנות וחוסר נכונות לבצע ויתורים אשר יעזרו לעניות.
השאלה שבמוקד הוויכוח - עד כמה, ובאיזו מהירות, לבצע רפורמה בתחום הסחר העולמי במוצרים חקלאיים; ליתר דיוק - לקצץ בסובסידיות הכבדות (כמעט 1.0 מיליארד דולר בכל יום ממוצע), שמדינות עשירות נותנות לאיכרים בהן, אשר המדינות העניות טוענות כי הן הגורם לכך שאיכריהן אינם מצליחים להתמודד בשוק. בקבוצת G21 חיים לפחות שני-שלישים מהאיכרים בעולם.