בשבוע שעבר אמר בנימין נתניהו כי על אדם להתאים את מספר הילדים שהוא מוליד ליכולתו הכלכלית. בכך התנקש בציפור נפשה של החברה היהודית, הנוהגת להלל את המשפחה הגדולה ובלבד שלא תהיה משפחה ערבית.
ויכוחים על שיעור התמיכה במשפחות מרובות ילדים מתנהלים ללא הרף, אבל תמיד הם סבים על הצורך בחיזוק העם היהודי נוכח התנובה השופעת של הרחם הפלסטיני, או על השתמטותם של החרדים משירות בצבא. לעומת זאת, הטיעון שהציג השר תקף לכל חברה: אדם צריך לסמוך על עצמו ולכלכל את מעשיו בתבונה ובאחריות. הסתמכות על הציבור מנוונת אותו ומורישה לילדיו נכות חברתית. המדינה כורעת תחת נטל נדיבותה ועליה לנהוג כפי שנוהגות מדינות אירופה המערבית, אשר נוכחו לדעת כי הפזרנות מסלפת את רעיון מדינת הרווחה.
האמירה הזאת סותרת שורה של החלטות ממשלה על עידוד הילודה, בלי קשר ליכולתם הכלכלית של המולידים. בשנותיה הראשונות של המדינה נערכו מסעי תעמולה למען ריבוי, ובן גוריון (שחסך בזרעו והוליד רק שלושה) העלה על נס את האמהות הוולדניות. את הצביעות הזאת הוקיע יהושע סובול בשיר "ילדים זה שמחה" של להקת "הברירה הטבעית". לא הכל הבינו את כוונתו, אבל ברוב המגזרים השתרש הנוהג להוליד שניים או שלושה ילדים.
כצפוי, נזעקו נציגי הציבור החרדי, אלוף ההולדה, למחות על דברי ביבי, תוך שימוש בטיעונים הערכיים והלאומים השגורים. מעניינת יותר היתה תגובתה של ויקי קנפו. היא אמרה כי נתניהו, עושק החד-הוריות, מעז עתה להתערב בענייני הרחם. האמת הפוכה: שר האוצר שואף להחזיר את ההולדה לתחום השיפוט הבלבדי של המולידים. האם זה אפשרי?
שיעור הילודה משפיע על עתיד החברה יותר מכל משתנה אחר, ולכן אין הקברניטים מורשים להיות אדישים לו. מדינות אירופה מציבות את הסוגיה הזאת בראש דאגתן, מפני שהאירופים ממעטים ללדת, האוכלוסייה מצטמקת, התוצאה היא כיווץ השוק הפנימי, הזדקקות לכוח עבודה זר והטלת עול הפרנסה על שיעור מצטמצם של צעירים, ששוב אינם מסוגלים לקיים את הקשישים ברמה סבירה. זו לא בעייתה של ישראל, שאוכלוסייתה פרה ורבה.
לא רק בשל פוריות הערבים והחרדים אלא גם בשל אתוס המשפחה הרווח בכל המגזרים, בלי הבדל מוצא אתני. דימוי המשפחה האידיאלית בעיני "הישראלית הממוצעת" כולל ארבעה ילדים. הנתון המפתיע הזה נמצא במחקר שערך כאן האו"ם ב-1988 ולדעת החוקרים אין צורך לשנות את מסקנותיו. עמדת הגברים לא נבדקה ביסודיות, אבל כמו במדינות אחרות גם כאן נמצא כי השפעת האשה על גורל המשפחה רבה מהשפעת הגבר. הפער בין המצוי לרצוי נובע מהקושי הכלכלי. "הילד הקריטי", זה שרוצים להולידו ואין מולידים אותו, הוא "ילד כלכלי" ולא "ילד תרבותי".
חינוך מיני, עלות החינוך מפעוטון ועד גמר התואר האקדמי הראשון, עלות הדיור, עלות הטיפול הרפואי לאשה ולטף, עלות העזרה במשק ביתם של הורים עובדים – כל אלה משפיעים על רצונם ויכולתם של הורים להגדיל את משפחתם. לאיזו מדיניות כלכלית שומה על הורים להתכוונן? מהו מספר הילדים ההולם את מדיניות השיכון, את מדיניות החינוך ואת מדיניות הבריאות? האם צריכה המדיניות להתאים את עצמה לגודלן הנכסף של המשפחות, או שעל האזרחים להתאים את פריונם למדיניות?
נתניהו, סבורני, לא הציג לעצמו את השאלות האלה. בראש מעייניו צמצום תשלומי ההעברה, ולכן לא כיוון לילדים שטרם נולדו, אלא לילדים שכבר יצאו לאוויר העולם והוריהם מתקשים לפרנסם. הפרכה היא שמשנתו לא תואיל לאלה, מפני שאי-אפשר לתחוב אותם בחזרה לרחם. נראה שהגדלת מצוקתם אמורה להיות מעין שיעור מעשי לצעירים הבתולים, כדי שיכלכלו את מעשיהם בתבונה, ובבוא שעתם לכונן משפחה לא יולידו יותר מן הראוי.