נחטף: יומן

"יומן" בגרסתו החדשה עם דן שילון וגאולה אבן הוא אולפן של פטפטנים שלא עושים את המוטל עליהם. רענן שקד על בדיחה עצובה

 

"יומן", ערוץ 1, שישי, 20:00

 

שמישהו יתפוס בהזדמנות את דן שילון לשיחה על עניין התאריך ויבהיר לו כי השנה היא כעת 2003 וכי ז'קט שחור על טי-שירט אדומה הוא עסק שהסתיים עוד בשנות השמונים. גם אמונתו היוקדת של שילון כי לא פותחים אולפן בעבור פחות משבעה אורחים איננה חלק משיעורי המבוא לטלוויזיה באוניברסיטאות. נו, לפחות התסרוקת של גאולה אבן הגיעה, סוף סוף, למצב מחמיא והיא חזרה בה ממראה הדודה הפולניה על סף דירת ליל הסדר, קערת חרוסת בידה.

 

"יומן" של שילון ואבן רוצה להיות אולפן אקטואליה משוכלל, אבל גומר כאולפן פטפטת אינסופית בו טוחנים מיטב הטוחנים את טחינתם הרגילה. מתכונת "יומן" הרצויה והנכונה – להלן הרחבה מגזינית, מזוויות חדשות, של ענייני האקטואליה – נחטפה ומוחזקת בשבי הבראלי. שתי כתבות אקטואליה קצרצרות בלבד שובצו השבוע בתוך אוקיינוס הפטפטת – על ויקי כנפו ושמעון פרס – ושתיהן היו תמציתיות, פונקציונליות, חסרות ערך מגזיני, ללא אווירה, ללא אחורי הקלעים, ללא מרואיינים מקוריים או מוזיקת רקע. אלו לא יותר מכתבות חדשותיות מעט מורחבות. רינו צרור (או מוטי קירשנבאום, או איתן אורן) אחד יכול היה להחליף בנקל את להקת טרחני הגיהנום הנוכחית של "יומן" ולסיים עם מוצר מרתק בהרבה. "יומן" לא נועד להיות אולפן "פוליטיקה" משודרג; "יומן" אמור וצריך לעשות מגזין. זה המנדט שלו, בו הוא בועט כרגע כפרידה טיפשה ועיקשת.

 

העובדה כי אורי דן נוכח באולפן היא, כמובן, מבוכה בפני עצמה. דן – שכתובתו הרשמית במדריך הטלפונים היא, לדעתי, "בתוך ראשו של אריאל שרון" – יושב באולפן על תקן משגיח כשרות שלטוני, קומיסר, דובר. זו בדיחה עצובה. קוריוז.

 

אז היתה גם כתבה אחת על מצב שוק המוזיקה הישראלי ותופעת הנוסטלגיה. זוהי, כמובן, כתבת "שוק המוזיקה הישראלי ותופעת הנוסטלגיה" הרגילה של היומן כשהוא מבקש להיות שובב ונועז. תמיד אותו נושא, נושא בשם מרי לו. ואכן, צביקה פיק הוזעק לשיחה, רק כדי לאפשר לדנשי להתוודות כי ראה שתי (!) הופעות של פיק, ולאבן להסגיר כי "אני משתפרת בשירה כל הזמן". מה יש לומר; דנשי רוקס! אבן מתגלגלת! השיחה עם פיק היתה פיסת הריגוש היחידה שהביא "יומן" השבוע, ולו בגלל ערכו הביזארי. בשבוע הבא אולי תארחו את פורטיס. בטי-שירט שחורה, שורטס ומשקפי שמש, הוא עדיין יהיה לבוש טוב יותר משילון.

  

לקט "המופע המרכזי", ערוץ 2, שישי 21:00

 

איפה טעינו? עם התקפלות "המופע המרכזי", זנבו בין רגליו ותעודת הפטירה שלו מלאה ציוני "נכשל", בוא נבחן לשניה את לקט המיטב וננסה להבין, דוקטור, איפה איבדנו את הפציינט הזה: במרכז המערכון הקולני הראשון השבוע עמד בעל סטייקיה ערס. במרכז המערכון הבא עמד פרח רפואה ערס. במרכז המערכון "דדה-טי.וי" – שני ערסים. ובסידרת מערכוני "צוות בעניין" – שלושה ערסים. נדמה שלכל הדמויות ברוב הסקצ'ים מבטא אחיד: מזרחי-מטומטם. אתם מכירים את המבטא הזה: הוא קיים במינונים די נמוכים בחיינו, אבל בהומור הישראלי הוא עדיין מספר אחת, שכן הוא מפלטו המיידי של הקומיקאי הלא-מנוסה או לחילופין הקומיקאי שהכותב שלו הגיש לו מערכון במצב נא.

 

נקודת השבר השניה של התוכנית היתה סיפור שרי אריסון. הסקצ'ים על אריסון הם בדיוק המקום שבו יכולה היתה "המופע המרכזי" להניף את עצמה לעבר באזז ציבורי, לעבר דיבור חם, לעבר צופים שמחכים לראות כמה רחוק תלך הפעם. אבל ב"רשת" העדיפו להתקפל מול איומי האריסונים ולשמוט את הקלף המנצח היחיד בו החזיקו. תוכנית כמו "המופע המרכזי" – המבקשת לנוע על ציר "סאטרדיי נייט לייב" – מוכרחה ללכת רחוק ולא לדפוק חשבון. "המופע המרכזי" דפקה המון חשבון. רק היא נדפקה מזה.