כבר חמש שנים ג' טסה, יומיים או שלושה לפני ראש-השנה ופסח, הכי רחוק שהיא יכולה. לפני כן היא דווקא אהבה את החגים וכל מה שמסביב, אבל מאז גיל 35 הם הפכו להיות תזכורת צורבת לכל מה שאין לה, בעיקר בעל וילדים.
ארוחות החג עם משפחתה הפכו לסיוט. הרחמים של אמה, הביקורת הסמויה והגלויה של אביה, היהירות של אחותה והבדיחות המאוסות של גיסה - שברו אותה. "בחיים לא הרגשתי כל-כך לבד כמו עם המשפחה שלי", היא אומרת. "עם האנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים אלי בעולם". אז היא נוסעת, כדי לא להיות כאן, כדי לא להיות חשופה למה שהיא מכנה הרעל הזה.
אילן, גרוש בן 41, היה שמח אם היה יכול לנסוע לחול בחג. בערב ראש השנה הוא יישב ליד השולחן עם הוריו המבוגרים ודודתו הערירית, ויתפלל שזה ייגמר הכי מהר שאפשר. הילדים שלו לא יהיו איתו: הם חוגגים עם משפחתה המורחבת של אמם.
"בחג הראשון אחרי הגירושין עוד התעקשתי שהם יהיו איתי", הוא מספר. "ואז הבנתי שאני עושה להם עוול. טוב להם אצל הסבא והסבתא מהצד השני. עכשיו, בכל ערב חג, וגם בחג עצמו, אם הם אינם איתי, אני מרגיש הכי בודד בעולם. יש לי חברה, גם היא גרושה, אבל יש לה את המשפחה שלה ואת המחויבויות שלה. אני לא רוצה להעמיס את עצמי עליה, למרות שהיא אולי היתה שמחה אם הייתי מצטרף".
"בדידות היא הרגשה של ריקנות, של חלל פנימי, של ניתוק מהעולם", אומר פרופ' אדיר כהן מאוניברסיטת חיפה, מחברם של הספרים "סיפורה של הבדידות" ו"בדידות כגורל". "בדידות היא גם חוויה סובייקטיבית: אדם יכול לחוש בודד מאוד גם כשהוא מוקף אנשים".
ובאמת, החגים מורכבים משני היסודות הכי מלחיצים בחיינו: משפחה ואוכל. יש אנשים שמרגישים בחג לבד, למרות שהם מסבים לשולחן עם משפחתם, ויש אנשים שמרגישים לבד - כי הם לבד. אין להם עם מי לחלוק את החג. בשני המקרים, כל מה שקשור בחג משאיר טעם חמוץ-מריר בלב.
אנחנו נוטים להזדהות עם אלה שלבד באמת - גרושים, אלמנים, אנשים שאין להם משפחה או שהם מנותקים ממנה, עולים חדשים ללא משפחה, או קשישים שמשפחתם הפנתה להם עורף - אבל נפוצה אולי יותר היא בדידותם של אלה שיש להם עם מי לחגוג, ובכל זאת מרגישים לבד. מבפנים.
ביחד, אבל לחוד
"תחושת בדידות יכולה ללוות אותנו כל השנה", אומרת הפסיכולוגית ד"ר רבקה נרדי, מחברת הספר "סערת הזוגיות", "אבל השיגרה מסיחה את דעתנו ממנה. ביום-יום אנחנו פחות מרגישים אותה. בחגים התחושה היא שכולם מתאחדים, גם אם זה רק למראית עין. אנשים שיש להם מיומנויות חברתיות, מסתדרים תמיד, ואלה שקשה להם - קשה להם גם בחגים".
דניאל הוא בעל ואבא. בחג המשפחה המורחבת חוגגת בביתו. כולם ביחד, והוא רק רוצה לברוח. "אני לא מסוגל להשתתף בהעמדת הפנים הזאת", הוא אומר בייאוש. "אנחנו יושבים סביב השולחן, אוכלים ללא הפסקה, ומפטפטים עצמנו לדעת, רק שלא יהיה רגע של שתיקה. אבל כולנו יודעים שזאת תרמית. הרי אנחנו לא ממש המשפחה האידיאלית. ואז אתה מתחיל להרגיש את המתח משתולל באוויר, מאיים להתפוצץ, כמו בועת סבון ענקית".
"בימים של חג האדם ניצב, מרצון או שלא מרצון, מול עולם של מסורת וקשרים - משפחתיים, קהילתיים, חברתיים ודתיים - ודווקא אז הוא עלול למצוא את עצמו קטן, מגומד", מסביר פרופ' כהן. "כאילו כל הערך שלו נובע מכך שהוא שייך למסגרת. אם יש תחרות עם בני משפחה אחרים, זה נעשה עוד יותר מורכב".
בחגים עולה מעל לפני השטח כל מה שטיאטאנו מתחת לשטיח ביומיום. יש יותר זמן והזדמנות להיות ביחד, פתאום ניצבים זה מול זה ומביטים אחד בשני. כעסים ומתחים שהיו שם, אבל למטה, מתפרצים. אז מה עושים כדי למנוע פיצוץ? בורחים.
"אחת התופעות הבולטות בחגים היא הנסיעות", אומר פרופ' כהן. "לא חשוב לאן. אנשים יעשו פיקניק באי-תנועה, אבל יסעו. מזמינים חברים ושכנים, ועסוקים בכל מיני עניינים טכניים - שמאחוריהם מטרה אחת: בואו לא ניתן לעולם הפנימי שלנו להשתולל. בואו לא נרגיש באמת".
"לא תמיד המשפחה נותנת חברה טובה", אומרת ד"ר נרדי. "כולנו ראינו סרטים על הזוועות שמתרחשות מול השולחן כשהמשפחה יושבת יחד. אנחנו יכולים להיות בצד הטוב לכאורה של המשפחה, ועדיין להרגיש מרוחקים, דפוקים, מנותקים".
פורצת בבכי ללא סיבה
נעמי, ילדה מקסימה באמת בת תשע, מפחדת מהחגים. זו המסקנה של אורית, אמה, שלא מבינה למה הילדה הנהדרת שלה הופכת בחג למפלצת. "היא הורסת לנו את החג", היא אומרת בייאוש, "ואני לא מבינה למה. זה לא שאנחנו מעבירים לה מסרים כפולים, החג אצלנו הוא באמת כייפי. אבל היא נכנסת למתח, לא משתפת פעולה, פורצת בבכי ללא סיבה, ותמיד זה נגמר בזה שהיא הולכת לחדר שלה ומסתגרת בו, או - אם האירוע לא מתקיים אצלנו - דורשת בצעקות שנחזור הביתה מיד".
- נעמי, מה את אומרת?
"בחג הקודם כולם דיברו על דברים לא מעניינים. אני כבר לא קטנה, גם אני רוצה להשתתף, אבל לא מקשיבים לי, כאילו אני לא מבינה כלום. אמא רצתה שאשיר, אבל אני התביישתי. לא היה לי מצב-רוח, אז הלכתי לחדר שלי".
"ילדים לא מחוברים למשמעות של החג", אומר פרופ' כהן. "החג כחג לא אומר להם כלום. מה שיש לו משמעות לגביהם הוא מה שמתרחש סביבם - הטקס, החגיגה, ההתכנסות, האווירה, היחסים בתוך המשפחה. במשפחות שבהן מערכת היחסים לא אידילית, אבל מנסים לכסות על זה - החג נראה לילדים משהו שקרי, מלאכותי.
"במשפחות רבות ההתכנסות המשפחתית היא שדה למאבק כוחות. בין אחים ואחיות, למשל, דווקא בסיטואציה של החג יכולים לעלות היבטים כמו תחרות, דימוי עצמי, רצון למשוך תשומת-לב. ילד רגיש, שמרגיש שהוא חשוף, ואולי גם סופג את המתח של המשתתפים המבוגרים באירוע - חווה דרמה לא קלה".
"אני מאזינה לעתים לשיחות באירועים משפחתיים ובא לי לבכות, אומרת דר נרדי. הרבה פעמים השיח מתמקד בילדים ('יש לה חבר?' 'איך הוא בלימודים?' 'למה הוא שמן כל-כך?'). מדברים עליהם בנוכחותם, והם מאזינים ונפגעים.
"ילדים צעירים עלולים להרגיש מאוד חשופים במעמדים כאלה: הם נדרשים להציג את סחורתם ('אתה כבר קורא או כותב?' 'אולי תשירי לנו משהו?' 'תראי לדודה איך את רוקדת'), ומרגישים שהם צריכים לעמוד בציפיות של הוריהם, להביא להם כבוד. נער בן 17 יכול לנפנף את הדודה הנודניקית, אבל לילד קטן אין כלים לומר, אני לא חייב להוכיח כלום, ואז הוא נסגר פנימה. הוא מבוהל מסוללת המבוגרים שעומדת מולו.
"ילד שמרגיש בודד בצריח, שחוקרים אותו ולא מכבדים את פרטיותו, יסתגר פנימה. הוא יעשה פרצופים, יפרוץ בבכי, יתלונן על כאב בטן, יתרוצץ וישתולל - כדי לפרוק את המתח, כדי לא לשבת ליד השולחן - או יתחבא מתחת לשולחן, יסתגר בחדרו ויסרב לענות לכל בקשה או שאלה המופנית אליו".
לדעת לטפל בשדים
עד לפני כמה שנים לבתיה היתה משפחה משלה, אבל היא התמוססה. הבת נסעה לחו"ל, הכירה בחור, התחתנה ונשארה שם. ואז נפטר בעלה במפתיע. פתאום, באמצע החיים, היא מצאה את עצמה לגמרי לבד. החגים הפכו עבורה לתזכורת מסוג אחר: "כמה הכל שביר, כמה הכל זמני, כמה הכל יכול להיעלם פתאום".
לבתיה יש בן-זוג, אבל בחגים הוא עם ילדיו, שאמנם לא מסרבים בגלוי לקבל אותה, אבל משדרים לה "לא רצויה". "בהתחלה הלכתי איתו, והרגשתי ממש רע. אז ויתרתי", היא אומרת. "לא נראה לי נכון ללחוץ עליו לוותר גם. אלה ילדיו וזכותו לבלות איתם בחג. פעם או פעמיים אירחו אותי חברים, אבל הרגשתי מיותרת. אז אני נשארת בבית".
"אצל אנשים עריריים החוויה של החגים מאוד מעיקה", אומר פרופ' כהן. "יש בודדים שידידים, חברים וקרובי משפחה מזמינים אותם - אבל זה לא רק לא משפר את הרגשתם, אלא מעמיק את תחושת הבדידות שלהם. אתה מרגיש כמי שנהנה ממנת צדקה".
"המחויבות שלנו כחברה הומנית היא לדאוג למסגרות הולמות לאנשים שהם כמעט לבד", אומרת ד"ר נרדי. "לא לזרוק את הבודד, הערירי והזקן לגורלם. יש מסגרות התנדבותיות שדואגות לאנשים שהם לבד ומציעות להם תמיכה, אבל הבעיה היא שלא כולם רוצים להשתייך אליהן, כי הם מתביישים בבדידות שלהם".
אז מה עושים? "לאנשים ללא משפחה או זוגיות כדאי להגמיש את החשיבה, להבין שאתה יכול להיות אדם שמממש את עצמו גם כשאתה לבד. אנשים שהם לבד יכולים ליצור לעצמם מסגרת חברתית, תומכת יותר ממשפחה. מי שמצליח לעשות את זה, לא מרגיש בודד. אבל זה אומר שאתה צריך לבנות לעצמך מסגרת כזאת, להשקיע בחברות ולדעת לתת ולקבל. ויש אנשים שגם כל העניין של חברות לא קל להם.
"אם יש לך חברים שהם במצבך, אתה יכול לארגן אותם לחגוג יחד. זה הרבה מאוד עניין של תכנון, הרי החג לא נופל עלינו פתאום. אדם שאין לו חברים, כמובן לא יכול לעשות חברים לפני החג, ואז הפתרונות יכולים להיות למשל נסיעה לחול, כדי להתנתק מהאווירה שמזכירה לו את כל מה שאין לו. יש אנשים שלא עושים כלום: יושבים מול המחשב או הטלוויזיה ופשוט מחכים שהחג יעבור".
"אדם צריך לדעת גם להיות לבד, איך לטפל בעצמו גם כשהוא בודד", אומר פרופ' כהן. "לדעת לטפל בשדים שמתנפלים עלינו דווקא ברגע שבו אנו חווים בעוצמה את החריגות שלנו. להרבה אנשים אין את היכולת או הידע הזה, אולי בגלל זה בחגים חדרי המיון בבתי-החולים מלאים באנשים בודדים שלפתע חלו או ניסו להתאבד".