כמו פנטזיה: מחווה לבנים האבודים

התערוכה 'כמו פנטזיה' מגוללת את פועלם רב ההשפעה של יהודי וינה לחיזוק מעמדה כמרכז מוסיקלי עולמי ומתארת את גירושם למחנות הריכוז והמוות

בערב ה-7 בדצמבר 1881 עלה תיאטרון ה'רינג' המפואר במרכז וינה בלהבות. האש פרצה בעת שעל בימת התיאטרון הוצגה האופרה 'סיפורי הופמן' של המלחין היהודי-צרפתי ז'ק אופנבאך. נסיבות הדליקה הקטלנית מעולם לא הובהרו סופית. גם מספרם המדויק של האנשים שמצאו את מותם בין הלהבות לא נקבע בוודאות. לפי הערכות שונות, 900 בני-אדם איבדו את חייהם בין כותלי התיאטרון הבוער.

 

כמחצית מקורבנות הדליקה בתיאטרון היו יהודים. ריכרד וגנר, המלחין הגרמני האנטישמי, קבע ברשעות למחרת האסון, כי "בין ההרוגים היו 400 לא מוטבלים וככל הנראה 500 מוטבלים". אשתו של וגנר, קוזימה, ציטטה את בעלה ביומניה כאומר בבדיחות-דעת ייחודית, ש"צריך היה לשרוף את כל היהודים בהופעה של המחזה 'נתן'" (מחזהו הפרו-יהודי של לסינג 'נתן החכם' - א.ב).

 

לא היה פלא בכך שריכרד וגנר ואוהדיו האנטישמיים מצאו בדליקה הנוראה סיבה לגיחוך. מספרם הגבוה של הקורבנות היהודים באסון העיד על חלקם הפעיל מאוד של יהודי וינה בחיי היצירה המוסיקלית בעיר, שנחשבה מאז ומתמיד לבירת המוסיקה. החל מאמצע המאה ה-19 ועד לסיפוחה של אוסטריה לרייך הנאצי, בשנת 1938, מילאו תושביה היהודים של וינה תפקיד מרכזי ביותר בפעילות המוסיקלית בעיר כמלחינים, מנצחים, נגנים, מנהלי אולמות קונצרטים, זמרים, מבקרים, תומכים נדיבים, חברי אגודות או סתם בעלי מינויים.

 

לצידם של המלחינים היהודים הנודעים גוסטאב מאהלר, ארנולד שנברג ואוסקר שטראוס, חיו בוינה מאות מוסיקאים יהודים נוספים, שעיצבו את היצירה הענפה בעיר עד ל'אנשלוס', הסיפוח הנאצי.

 

המוזיאון היהודי של וינה יציג עד אוקטובר תערוכה מקיפה, ראשונה מסוגה, על תרומתם הרבה של היהודים לעיר המוסיקה וינה. שמה של התערוכה, 'כמעט פנטזיה', לקוח מיצירה של המלחין הגרמני לודוויג ואן-בטהובן, שחי ועבד גם הוא שנים ארוכות בוינה. 'כמעט פנטזיה' הוא סיפור אחד מפניה הכואבים, אולי הצורבים ביותר, של הטרגדיה היהודית הוינאית. זהו סיפורו של חלום יהודי שמעולם לא התממש - להפוך לחלק אינטגרלי מוינה ולזכות סוף-סוף בהכרה והערכה.

 

התערוכה, שתעבור אחר כך לניו-יורק, מגוללת את פועלם הרב של יהודי וינה למען חיזוק מעמדה של עירם כמרכז יצירה מוסיקלי עולמי. יהודים רבים קיוו שהמוסיקה תשמש כשפת ההתבוללות וההשתלבות שלהם באוכלוסיה הוינאית, אבל למרות תרומתם הרבה הם מעולם לא התקבלו על ידי החברה הוינאית ובסופו של דבר הוקאו מתוכה, נרדפו, הוחרמו, הוגלו או נרצחו. רק בשנים האחרונות החלה וינה להכיר מחדש בבניה המוסיקליים האבודים ולהוקיר את זכרם.