לילה אחרון בעין דור

שאול, הטראגי שבמלכינו הקדמונים, הגיע אל הידעונית כגנב בלילה - עייף, רעב עד מוות ומובס נפשית. למחרת נפל בקרב. כלום לא נותר מעין-דור הקדומה, אבל בצל האקליפטוסים עולה באוב הסיר המבעבע שבאדיו התגלה למלך שמואל הרגזן

כמה חיבוטי נפש היה צריך לעבור המלך שאול העצוב, מוכה המרה השחורה, אכול הקנאה, השנאה והייאוש, מלך נטוש ונבגד על ידי רעיו ובניו. זמן מה אחרי שחיסל את האובות והידעונים - הם 'המתקשרים', 'הצדיקים', 'הבאבאים' ו'הרנטגנים' של אז - הוא נאלץ, כאחרון הפרימיטיבים, לזחול אל קוסמת אחת מהם, שמבינה בעולם הזה כבעולם הבא ומסוגלת לשוחח עם רוחות מתים, הכל לפי התשלום ורצונו של עלוב הנפש שבא אצלה.

 

שאול, הטראגי שבמלכינו הקדמונים, נאלץ לצאת למלחמה בפלישתים כאשר אהובו לשעבר - דוד משיח צדקנו, שיהיה עוד מעט למלך - שירת עם גדודו בצבא האויב כאחרון העבדים הנקלים. הוא ניסה נואשות, בטרם קרב, לקבל עצה מאלוהים. ומה לא עשה? הוא השתדל לחלום את אלוהיו, נעזר בנביאים שמא יועילו הם במקום שהוא נכשל. משתמו סיכוייו לקבל מענה פנה בצר לו למכשפה מעין-דור, אל זו שבבני מינה, גנבי הדעת והנשמות, נלחם בימים טובים יותר.

 

שאול הגיע אליה כגנב בלילה, עייף, רעב עד מוות ומובס נפשית. "היא העלתה מן המתים" את רוחו של שמואל, איש האלוהים הכעסן שניבא לשאול כי ממלכתו תיקרע ממנו ותעבור לידיו של הבוגד דוד.

 

לא זו בלבד שכך יקרה, אלא שרוח המתים הזועמת אף הזכירה לשאול את חטאו הנושן, שבסיבתו יאבד עוד מעט את ארצו ואת חייו: הוא לא רצח שבוי מלחמה כמצוות אלוהיו הנורא, אלא חמל עליו, עד שבא הנביא ושליח אלוהינו, ושיסף את השבוי הכבול - אגג העמלקי - כבהמה על המזבח, ללמד את שאול המלך מה היה עליו לעשות לו רצה באמת למלא את חפצו הרצחני של אלוהים.

אולי.

 

סופה של הפרשה ידוע לכל דובר עברית, שלא לומר לכל משתין בקיר, עצור ועזוב בישראל: שאול חזר אל מחנהו ביזרעאל למרגלות הגלבוע, ולמחרת היום אכן יצא לקרב עם הפלישתים. הוא ובניו נפלו בקרב, ראשיהם נערפו והוצגו בתהלוכת ראווה בכל ארץ הפלישתים ומושבותיהם, וגוויותיהם הוצגו במערומיהן על חומת בית-שאן. דוד, הבוגד במלכות והמשת"פ עם האויב, הפך למלך ולמשיח הנכסף.

 

לו אכן היינו מאמינים בכל מילה כתובה בתנ"ך, ולא משוכנעים בעומק לבנו שהמפלה הקשה וסופו האיום של שאול הם תוצאה של תהליך היסטורי ופוליטי, כי אז קשה לי להאמין שאפשר היה להמשיך ולרצות להיות שייך לקבוצה אתנית שאלוהיה הרשמי אחראי על זוועות כאלה, ועוד כעונש על כך שהמלך נמנע מלרצוח שבוי.

 

מעיין קטנטן, עצים זקנים וגלי אבנים

 

אני יודע שבשלהי דקייטא, הקשים מן קייטא עצמו, בלי שום קשר ללהט העולה מסיפור לילו האחרון של שאול - גדול הסיכוי לסבול מחום בעין-דור, הוא מקום אירועי הלילה, שהחלו במפגש המלך והקוסמת והסתיימו בארוחת העגל והמצות שהגישה האישה למלך ולפמלייתו, טרם חזר למחנהו בטרם שחר. אך מאחר שכל מקום בארץ נוהג כך, יחזור מי שירצה אל המקום בימים של עננים ופרחים, והיום אפשר להסתפק בצל העצים במקום.

 

היום לא נותר מעין-דור של הקוסמת דבר. הכפר הערבי אינדור, שקם על מקומה של עין-דור הקדומה, אינו אלא גל אבנים הרוסות מאז מלחמת העצמאות. למרגלות התל נובע המעיין עין-דור, אשר בוודאי ממימיו שתה שאול אצל המארחת הלילית שלו כדי לחיות את נפשו הדואבת.

 

מול המים צומחת קבוצת עצי אקליפטוס ענקיים וזקנים, ובשטח החשוף מיתמרים כמה עצי דקל נהדרי קומה וצמרת. עצי האקליפטוס והדקל, הם אשר גירו את דמיון אנשי ועדת השמות המוצלחת שלנו, ולפיכך קראו למעיין עין צפצפות...

 

סמוך לאקליפטוסים, לחורבות עין-דור הקדומה ולמעיין, נחבאים שרידי בית בד קדום וגדול, שכל מתקני האבן שלו - ים, ממל, אבני בתולה וכיו"ב - נותרו שלמים באתרם.

 

את טביעת פרסות סוסו של שאול אין לראות בקרקע, כך גם לא את הסיר המבעבע אשר באדיו הראתה בעלת האוב את שמואל הרגזן לשאול הטראגי.

 

הסיפור נשאר סיפור, את מוסר ההשכל בדרך-כלל מנסים לעקוף ולהותירו בידי משוררים בלבד. כל שיש היום מן הטרגדיה הוא מעיין קטנטן, עצים זקנים וגלי אבנים.

 

איך מגיעים

 

במפת הטיולים וסימון השבילים של הגליל התחתון והעמקים (מס' 3), בשדות שבין התבור וגבעת המורה. אפשר להגיע לעין-צפצפות בקלות בדרכי עפר היוצאות מכביש 65 מול הר תבור. עוד בסביבה: הר תבור; כפר תבור, היא מסחה; גבעת המורה; הגרעין העתיק של עפולה (הרכבת הטורקית ו'האופרה'); המוזיאון הארכיאולוגי בקיבוץ עין-דור הסמוך (יש לתאם מראש בטלפון).

 

טריוויה

 

עין צפצפות היא עין-דור. עין פוואר (המבעבע) הוא עין פורה (אסון). חרבת ג'מאמה (גומות המים) היא חורבת גממה (צלקת בלחי).

 

קוץ כחול ונאה הוא חרחבינה מגובששת. פרח צהוב ועדין הוא פרעושית משולשלת. פרח עוד יותר קטן הוא אהרונסוניה פקטורובסקי ופרח עוד יותר קטן אפילו הוא פקטרובסקיית אשרסון.

 

אז אם בעלת האוב היתה מנבאת את זה בזמנו לשאול המלך, הוא היה מעדיף להתאבד כבר שם בלי לחכות אפילו לקרב. לא חבל?