"הלוואי שהבן שלך ימות", הטיח גבר השייך לארגון, בשכנה שעברה במקום והביעה הזדהות עם פרס דווקא. שתיים אחרות עשו מיצג של כלה ששמלתה הלבנה מגואלת בדם, ובמבטא אמריקני כבד איחלו לפרס שימות בשנה הבאה, וזאת תהיה חגיגה לעם ישראל. הביישנית שבהן הסתתרה מאחורי שלט גדול שעליו כתוב באותיות קידוש לבנה: 81, חבר.
אדם תמים שעבר במקום עלול היה להתרשם בטעות שהאנשים האלה הם נציגי המתנחלים כולם, ומכאן להגיע מהר מאוד למסקנה הפזיזה, שההתנחלויות הן בעצם בית משוגעים אמריקני. בדיוק כמו שפעם בריטניה שלחה את האסירים לאוסטרליה, אמריקה שולחת את המשוגעים להתנחלויות.
על זכותם של האנשים האלה לצרוח "קוס אמ אמו" בארץ הקודש, אנחנו מקיזים דם. וכדי לשמור עליהם שיוכלו להמשיך להתפרע באין מפריע, אנחנו שולחים לשם את ילדינו, ולא מעלים בדעתנו לתמוך בסרבנים למרות שהם צודקים, כי ככה חינכו אותנו. וכדי לממן את רמת חייהם שעולה על רמת החיים כמעט בכל מקום בארץ, אנחנו זורקים לרחוב את הקשישים ואת הנכים ואת החלשים.
אדם לא תמים יודע שרוב המתנחלים דווקא לא דומים למיצג המפלצתי של "נשים בירוק", אבל אז הוא תוהה לעצמו תהייה גדולה – איך יכולים אנשים הגונים לחיות עם הסתירה המוסרית הזאת? איך הם יכולים לחיות עם נשים שיולדות במחסומים? איך הם יכולים לגור במקום שבו יש כבישים נפרדים ליהודים וללא-יהודים? איך הם יכולים ליהנות מאיכות החיים המצוינת שלהם, כשמטר מהם אנשים, בני אדם כמוהם, חיים בעוצר, סגרים ומחסומים? איך לא מתנהל שום דיון רציני בתוך ההתנחלויות על הקונפליקט הזה?
ובאין קולות אחרים, קולן של "נשים בירוק" הוא הקול הברור היחיד העולה מההתנחלויות. קול שאין בו לא אמונה, לא אידיאולוגיה, לא תפיסת עולם, לא רמה, לא חינוך, לא ערכים, בטח ובטח שלא אלוהים. רק אטימות, יהירות וגסות רוח של מי שאין לו גבולות.
ובאין קולות אחרים גם מחוץ להתנחלויות, הקול הזה הופך להיות הקול של כולנו. קול ה"קוס אמ אמו".