אמאל'ה

"בשם האלוהים" (אמש, ערוץ 2) הצליח להבהיל כשתיאר מוסלמים קיצונים כשבט נידח ומופרע, למרות שלמעשה מדובר בשכנים ממול. רענן שקד מפחד

 

"בשם האלוהים", ערוץ 2, 21:30

 

אם מטרת "בשם האלוהים" היתה לגרום לי לשקשק מפחד, אין צורך; לרגל השנה החדשה ועם פרוס סידרת החיסולים הממוקדים ופיגועי הנקמה הממוענים הבאים, אני משמיע, זה מכבר, קולות שיקשוק, חיל ורעדה בשלל גוונים. קולות הנקישה הקצובים שאתם שומעים ברקע בוקעים משיניי.

 

"בשם האלוהים" הגיע לפקיסטן, אפגניסטן וגם לשטחים במעקב אחר קיצונים מוסלמים. כל מה שיכולתם לצפות היה שם: פעוטות במדים, ילדים שרים "אקריב את חיי למען אללה", שאהידים מוסרים ד"ש אחרון, נשים עטויות אוהלים, גברים המבצעים ריטואלים מדממים של חיתוך עצמי, מצעדים צבאיים, קריאות לג'יהאד, הורים המייחלים לרגע בו יהיו ילדיהם גדולים מספיק כדי לפוצץ את עצמם – אין ספק, דן סיטון ויתר יוצרי הסרט הזה הגיעו ללב המאפליה, למרכז הטירוף, וכיפאק היי להם. אבל "בשם האלוהים" לא הציע שום הסברים, פרשנויות, העמקה או ניסיון להבין את המכלול. דומה שמטרתו הבלבדית היתה הפחדה. בכך הצטיין.

 

הצפייה בסרט (המצולם ומבוים היטב, עם מוזיקה מוצלחת של דני רייכנטל) כמוה כצפייה באחד מאותם סרטי פנורמה קולנועיים המביאים מראות מוזרים משבטים נידחים ברחבי תבל, על מנהגיהם הביזאריים. רק שכאן לא מדובר בשבטים נידחים אלא בשכנים מהדלת ממול, שמתכננים, ככל הנראה, לפוצץ את בלוני הגז של הבניין כולו.

 

באשר אתה מתגורר בשכונת המזרח התיכון, הצליח "בשם האלוהים" להבהיל אותך. הצפייה בו שיחררה לחופשי את התחושה המודחקת אצל מרבית הישראלים, כי אנחנו חיים כאן על חבית עצומה של אבק-שריפה, וכי המזרח התיכון איננו מקום להיות בו יותר מהירושימה שנת 45'.

 

ועדיין; מהם סדרי-הגודל? האם המתאבדים והפנאטים מייצגים רוב או מיעוט? כמה מהטקסים הופכים למעשים? הסרט נותר כאנתרופולוגיה לשמה, ללא עובדות, מספרים והערכות. יכולתם להבין ממנו רק דבר אחד: כי הטימטום האנושי מגיע במבחר צורות ואריזות, והתאבדות בשם הדת היא אחת המגוחכות שבהן. מצד שני, גם לשכוח את ילדך במושב האחורי של רכב ההסעה עד שנהיה מאוחר מדי הוא לא משהו שצריך לזלזל בו באגף הזה.

 

טקס פרסי האמי, ערוץ 3, 21:00

 

כמי ששדד ממך את מכוניתך ואז בא ומציע לך רחיצה חינם, כך שידר אמש ערוץ 3 את טקס פרסי האמי השנתי: לאחר שהצליח לשמוט ממסכינו חלק ניכר מהסדרות החשובות המככבות בטקס, מביא לנו ערוץ 3 את האירוע בו הן זוכות בכיבודים על עונה מוצלחת. באמת תודה.

 

אז כן, תענוג לראות את שלושת כוכבי "חברים" על במה אחת, בעיקר מכיוון שמדובר, מבחינתנו, בזיכרון מעורפל ממשהו ששודר פה פעם. האמת? בהתחשב בעובדה שרוב הקבוצות ב"אמי" מזמן לא משחקות במגרש הביתי שלנו, קצת פחות איכפת לנו מי יזכה.

כדי להוסיף לשמחה, מינו בערוץ 3 עורך וידאו שהוכשר כקצב על מנת לערוך את הגירסה המקוצרת של הטקס, וכך אתם מקבלים את כריסטינה אפלגייט עולה לבמה, כולה מחשוף פראי, ו... בום! נחתכת באכזריות, והבמה שוב ריקה.

 

אז מה היה לנו? ג'ון סטיואט שחט את "פוקס ניוז" במונולוג מבריק; אלן דג'נרס היתה חיננית מאי-פעם; גרי שנדלינג חטף נשיקה על השפתיים מבראד גארט. טוב, להתעורר. סיימתי. לא יתקיים בוחן פתע, ממילא עם המעוניינים הבודדים בכל זה אני יכול לדבר טלפונית. רק קחו בחשבון ש"הבית הלבן" היא שוב סידרת הדרמה הטובה ביותר, ו"כולם אוהבים את ריימונד" הקומית הטובה ביותר. במחשבה שניה, אולי אנחנו לא ממש מפסידים.

 

צריך להגיד

 

לאושרת קוטלר: יש דרך מביכה הרבה פחות לשאול את גורבאצ'וב האם התכוון אי-פעם להסיר את כתם הלידה מפדחתו: לא לשאול.