דהב: עיירת תרמילאים קוסמית

המקום למי שהיזרקות ממוסטלת אינה כוס התה שלו, ומאידך גם לא נופש פעיל עם ילדים. דהב נגועה בקסם של הולכי הבטל המקיפים את העולם, כשתרמיל שוויצרי יקר משמש להם לבית (ולא רק בשביל שש-בש);

לכל ישראלי שמכיר את חצי האי המצרי יש חוף בסיני, החוף 'שלו' (תכונה ישראלית מוזרה מאוד שלא כאן המקום לעסוק בה), גם לי.

 

החוף 'שלי', הוא לא ממש חוף פרטי, גם לא חוף שאי פעם אזכה להיות בו לבד, החוף שלי הוא חוף סואן דווקא, חוף דהב. תריסר שנים חלפו מאז ישבתי בחוף 'שלי' שבועות ארוכים מאוד, ושבע שנים מאז ביקרתי בו לאחרונה. בשבוע שעבר גיליתי שעם כל תנופת הפיתוח של המקום, עדיין נשארה בה, בדהב, אותה רוח, ושהחוף שלי נשאר שלי.

 

דהב היא עיירת התרמילאים של סיני. על פי הלונלי פלנט "יש בה יותר תרמילאים מעשני מריחואנה מאשר בדואים" (והאמת היא שיש בה גם יותר מצרים מאשר בדואים) אבל זה משהו שלא נמדד רק במספר האנשים אלא גם באופיו של מקום: אווירת התרמילאים בכל, ומדריך הטיילים הידוע מתאר אותה כמקום שרוצה להיות קוסמי.

 

רק דהב, לא נואיבה, בטח שלא שארם א-שייך, וגם לא החושות מלאות הישראלים שבין טאבה לנואיבה, נגועה בקסם של הולכי הבטל המקיפים את העולם כשתרמיל שוויצרי יקר משמש להם לבית משך חודשים. דהב - להוציא את תקופות החגים בהן ניתן לשמוע בה בעיקר עברית מכל עבר - מציעה בריחה אמיתית למי שהיזרקות ממוסטלת לחלוטין על חוף הים אינה כוס התה שלו, ומאידך לא ממש רוצה למצוא את עצמו מגודר בכפר נופש מהודר עם פעילויות מסודרות לילדים, עם אותו תפריט כמו בשנה שעברה בטורקיה ולפני שנתיים בורנה, ועם עוד כמה מאות ישראלים.

 

רק בדהב אפשר לשבת עם טיילים אוסטרליים ועם צוללים יפניים, עם עובר אורח מעמאן ועם שאר אירופאים ולקשקש, לא רק לשש-בש. וזה עוד לפני שהזכרנו את המצרים.