צעיר לנצח

חמישה אלבומים של ניל יאנג נחתו בחנויות לאחרונה. אחד חדש, כפול ושנוי במחלוקת, וארבעה ישנים, שרואים אור לראשונה על גבי דיסקים

שנה בלבד אחרי Are You Passionate - אלבומו הקודם, והמאכזב למדי, משחרר ניל יאנג יחד עם להקת הליווי המופלאה "קרייזי הורס", אלבום חדש, כפול. "בשלב זה של חיי", מצהיר יאנג, שיהיה בן 58 בנובמבר הקרוב, "כל השירים החדשים הם ממש מתנה".

 

אז ככה: למעריצים הוותיקים זו בהחלט מתנה. אלבום קונספט, 10 שירים חדשים, 80 דקות מוזיקה, שירים ארוכים ביותר (שלושה מהם למעלה מ-10 דקות) ואם אתה שפוט-יאנג, אני מניח ש"גרינדייל" כבר מסתובב בקומפקט שלך. שאר העולם, שאינו נמנה על גרעין האוהדים הקשה, יתקשו להשתכנע בנחיצותה של היצירה השאפתנית, הבעייתית והתובענית הזו.

 

"גרינדייל" עוסק בנושאים חשובים: עתיד העולם, הפציפיזם בחברה המודרנית, אלימות עירונית, רצח שוטרים, השטן מול בני האור. יאנג בונה סיפור מסגרת גדול, כדי לחבר את פיסות המחאה שלו לתצריף שלם. נובלה מוסיקלית. חלומו של לו ריד, להיות "דוסטוייבסקי של הרוק", מנסה להתגשם בידיו הכותבות ובקולו המזמר של ניל יאנג.

 

אלא ש"גרינדייל" – אלבום באורך של סרט קולנוע – הוא לא החומר שממנו עשויים חלומות. הוא לא מדביק אותך לכסא מסוקרן לגבי הסצינה הבאה. ההפקה סובלת ממחסור ברעיונות טובים, ומעט מאוד שירים בהיסטוריה מסוגלים לרתק מאזין דקות ארוכות מדי למהלך של שניים וחצי אקורדים וסאונד שלא משתנה.

 

מעט מדי

 

רגעי היופי כאן מועטים, מועטים מדי, בהשוואה לאורכו הפנומנלי של האלבום. כשמגיע רגע כזה, הוא תופס אותך בגרון – כמו Bringing Down Dinner – מוזר, מלנכולי, מונוטוני, ומצליח להקסים את המאזין ששרד עד אליו. קודם לכן, ברצועה מספר 6, נמצא שיר בשם 'בנדיט'. "יום אחד", ניל יאנג שר-לוחש שם, "תמצא את מה שאתה מחפש". הוא תמיד היה טוב בשירי עצב מהולים בתקווה, שירים לאנשים אבודים, בשלהי חייהם. "יום אחד", יאנג ממשיך בפזמון הבא, "תמצא את כל מה שאתה מחפש".

 

'גרינדייל' הוא לא אלבום רע אבל הוא לבטח לא אחד מ-20 הגדולים של ניל יאנג. אני מצדיע ליכולתו לעשות עדיין בדיוק נמרץ את מה שהוא רוצה לעשות. אני מעריך את הנחישות הרוקנ'רולית שלו, את היותו יוצר עצמאי ונאמן לעצמו, גיבור גיטרה בעולם שבו (כמעט) אין כבר גיבורים, אלא אלילים. כמו רוב סרטי הקולנוע של השנים האחרונות, גם סרט הרוק הזה היה יוצא נשכר מעבודת עריכה קפדנית יותר.

 

חבל שלא היה מי שלחש על אוזנו של האמן כמה דברים בזכות הצמצום והריכוז. קיצור וקיצוץ היה הופך את 'גרינדייל' לאלבום אפקטיבי יותר, שגם תיכוניסט בן 17 – ולא רק קשישי גראנג' ופליטי שנות השישים – יכול להתחבר אליו. האורך המופלג וגודש היריעה מעייפים מאוד וגורעים, במקרה הזה, מתקפותה של האמירה הכוללת שניל יאנג ביקש להביא בפנינו.

 

אגב: יש ל'גרינדייל' מהדורת DVD - שבה הונצחה הופעה באורך מלא, שהוקלטה בדאבלין. בהופעה מול הקהל האירי מנגן ניל יאנג את כל שירי 'גרינדייל', ומעלה לבמה שחקנים המשחקים את תפקידם בסיפור, ממש כפי שעשה עם יצירתו Rust Never Sleeps.

 

על החוף – יצירת מופת קודרת

 

יאנג דווקא ידע לעשות בעבר תקליטים שלמים ומושלמים בני 35 דקות, ואף כאלה של 29 דקות, עם שירים שלא היה חסר בהם דבר. כאילו כדי להוכיח זאת, יצאו במקביל ל'גרינדייל' החדש, הכפול והארכני, ארבעה אלבומים ישנים של יאנג מהשנים 1974 - 1981 – חלקם מופיעים לראשונה על גבי דיסקים. מדובר ב-"על החוף" (1974) ו-American Stars 'N Bars (שהוקלט גם הוא בשנת 1974, אבל יצא לאור ב-1977) ובשני תקליטי תחילת האייטיז שלו: "יונים ונצים" (1980) ו"ריאקטור' (1981).

 

בנוגע ל"על החוף" יש קונסנזוס בקרב מעריצי ניל יאנג. מדובר ביצירת מופת קודרת, שמונה שירים בלבד שנפתחים ב"המשך לצעוד" ונחתמים ב"בלוז האמבולנס", אלבום-קינה לחברים שמתו, ממחלה וממנות יתר של סם זה או אחר. "על החוף" מחזיק שלושה בלוזים, "בלוז המהפכה", "בלוז הערפד" ו"בלוז האמבולנס". זו התקופה האפלה ביותר בחייו וביצירתו של יאנג, שסירב שנים ארוכות לחתום על אישור הוצאתם לאור במהדורת קומפקט-דיסק, וכל פעם בתירוץ אחר.

 

בסוף תמו התירוצים. נראה שבגילו המאוחר, יאנג מרגיש צורך לחשוף גם את יצירותיו הישנות לקהל שלא ידע אותן. במובן הזה, גם "על החוף" וגם "כוכבים ופסים אמריקניים" מהווים סיבה להתרגשות. הם מייצגים את הרגע שבו ניל יאנג התיך יחד את כל אהבותיו המוזיקליות לאלבום מסויים, ברגע נתון: פולק אקוסטי, עם גיטרת סלייד ומפוחית – מצד אחד, ושירי רוק מחושמלים ומהירים, מצד שני. "אמריקן סטארס אנ'בארס" אולי אינו הומוגני כמו "על החוף", אבל הוא עדיין כולל שניים מהשירים הטעונים והחזקים ביותר של יאנג: "Like a Huricane" ו"Hold Back The Tears "

 

שנות השמונים האיומות

 

במסגרת ההדפסות המחודשות, אפשר גם להתוודע לשני תקליטיו מתחילת האייטיז, "הוקס אנד דאבס" ו"ריאקטור". באמריקה היה נשיא חדש, בשם רונלד רייגן. ניל יאנג נפל שבי בקסמו של כוכב הקולנוע שהפך לנשיא, והצהיר על עצמו כרפובליקני, כחסיד הכלכלה החדשה ו"מלחמת הכוכבים", מיגור המעצמה הסובייטית וחיזוק הפטריוטיזם.

 

באופן מרתק ממש, כמו היה זה משל-מוסר, אלבומיו משנות השמונים נופלים באופן ברור ומצער מאלה שהוקלטו לפניהם ואחריהם. למעשה, בין "ראסט נבר סליפס" מ-1979 לבין "הארבסט מון" מ-1992, הקריירה של יאנג דשדשה במחוזות תמוהים, כמעט 13 שנים של חור שחור, שממנו הגיח יאנג חדש, מבוגר וזועם כנביא הגראנג', סנדק הלהקות שגדלו על סאונד הגיטרה שלו ושירתו הגבוהה-המהפנטת

.

האזנה חוזרת ל- Hawks & Doves מגלה שירים יפים, שנשכחו, כמו "כנף קטנה", "קפטן קנדי" ו"אבוד בחלל". 29 דקות בלבד מחזיק האלבום הזה, אגב. 'REACTOR" " שהופיע בשנה שאחרי (1981) כבר מסמן את תחילת המשבר היצירתי של יאנג. שמונה שירים, אף אחד מהם לא נחוץ לנו במיוחד. חבל שבמקום האלבום הבינוני מאוד הזה, לא העלו על CD את תקליטו הנפלא

Time Fades Away מ-1973, שמנציח הופעה חיה יוצאת דופן שלו.

 

ועם זאת, מה לנו כי נלין. חמישה כותרים של ניל יאנג הגיעו לחנויות. לפחות שניים-שלושה מהם יכולים לעשות לכם, ולי, את החורף – ואף למעלה מכך.