הסברה הייתה שעמיר פרץ לא ירצה לקלקל לאזרחי ישראל את החג עם ערימות זבל ברחובות, ולכן יעדיף לדחות את המאבק. הפרט שנשמט הוא היכולת של ההסתדרות להעיק על תושבי המדינה בדרכים מגוונות, ולאו דווקא באמצעות ערימות של זבל. אזרחי ישראל הסבו לשולחן החג מתוך ביטחון, שהשנה, עם צאת החג, ירוקנו פחי האשפה. למרבה הצער, רבים מהם ייצרו הרבה פחות שאריות ופסולת מבשנים עברו, משום שארוחת החג שלהם הייתה דלה במיוחד.
כחברה, אנחנו צריכים לשמוח על כך שיש במשק עובדים ששכרם ותנאי העסקתם הוגנים. עיני המתקשים אינה צריכה להיות צרה, אבל אסור לעובדים, ששכרם ומקור פרנסתם מובטחים, לשכוח, שבימים אלה מדובר בפריבילגיה שיש למעטים בלבד.
לא פעם נדרשים עובדים בשוק הפרטי לוותר על חלק מהתנאים המובטחים להם בחוזה, על מנת לאפשר למעביד שלהם ולפרנסתם לעבור את המיתון. מדינת ישראל, המעסיקה של עובדי המדינה, נמצאת במשבר קשה ומתמשך כבר מספר שנים, שמחייב גם את העובדים להירתם למאמץ ההישרדות. הגענו למצב שכל מי שיש לו – הרבה או מעט – הוא בר מזל, כי יש רבים מדי שאין להם דבר. לא ניתן יותר לדרוש מהחלשים לשלם את מחיר הסולידריות. אי אפשר לדרוש ממי שלא מצליחים לעמוד על רגליהם לתמוך בעובדים, שיש להם משכורת קבועה ותנאים סבירים לקיום, גם אם טענתם צודקת. הגיע הזמן שמי שיחסית שפר גורלו, יתמוך במי שאינו יכול אפילו לחלום על כך.
עובדי נמלי הים, למשל, חייבים לחשוב על אלה שישלמו את מחיר מאבקם. נציגיהם אמנם מכוונים חצים לעבר התקשורת, שמטרתם "החברים של נתניהו וליברמן", אבל מי שמשלמים את המחיר בפועל הם, בין היתר, חקלאים פשוטים, שהסחורה שיכולה לפרנס אותם בכבוד נרקבת כעת במכולות. אחרי שיאבד הסיכוי לייצא את פירותיהם, תפצה אותם המדינה בסכומים שמצד אחד לא יספיקו כדי לכסות על ההפסדים, ומצד שני יגדילו את חשבון ההוצאות הלא-מתוכננות, שיבואו, איך לא, על חשבון האנשים הפשוטים – וחוזר חלילה.
את המעגל הזה אפשר לשבור רק על-ידי שינוי מערכתי עמוק. שינוי כזה לא יכול לקרות אם ועדי העובדים בחברות הממשלתיות הגדולות יתעקשו להמשיך ולדבוק בהסתכלות צרה על מה ש"מגיע להם", ולא ממבט על כלל הציבור, שלא מסוגל לספק להם יותר את התנאים לשימור המצב הנוכחי. אי אפשר לפסול מראש תוכניות לשיקום המשק רק על בסיס אינטרסים של קבוצה קטנה – מאוגדת וחזקה ככל שתהיה – ולכן טוב יעשו נתניהו וליברמן אם יממשו את ההחלטה להמשיך את חלופת הסחורות דרך הים, גם במחיר העברת הפעילות לנמלי מדינות שכנות. עובדי הנמלים לא יכולים לצפות מהציבור להפגין סולידריות כלפי מאבקם בימים אלה – גם אם באופן עקרוני הם צודקים.
אל מאבקם של עובדי נמלי הים מצטרף קושי נוסף, סמלי. סגירת המוצא לים של מדינה חופשית וריבונית הוא מעשה אחרון וסופי של ייאוש, ואי אפשר להקל בו ראש. הנמל העברי הראשון קם בתל-אביב, לאחר פרעות 1936, שבמהלכן הושבתה העבודה בנמל יפו. היישוב היהודי התגייס כולו כדי להבטיח שהמוצא לים לא יוכל להיסגר כחלק ממאבק לאומי, פוליטי או כלכלי. מדובר בסמל ריבונות ראשון במעלה, ואסור לפגוע בו בתמורה להסכם שכר פופוליסטי, שספק אם יהיה לו קיום במציאות אם כלכלת המדינה תקרוס. נכון היה להשאיר את "נשק יום הדין" הזה למאבקים בעוולות החברתיות הבוערות יותר, שממילא מאיימות על דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.