אלבום חדש לרוברט וויאט עם נגנים ישראלים

גלעד עצמון וירון סתוי השתתפו בהקלטות האלבום החדש של אביר היגון הבריטי. גם את אביתר בנאי הוא אוהב. למרדכי ואנונו הוא הקדיש שיר

"אחר צהריים אחד באולפן, דייוויד גילמור ופיל מנזנרה דיברו על הפגישות עם חברי הלהקות שלהם, פינק פלויד ורוקסי מיוזיק. זו היתה שיחה מדהימה. הלהקות האלה הפכו לכאלה מוסדות, שרק תיאומי הפגישות שלהם בין כל המנהלים, עורכי הדין, היועצים ואנשי הקשר, נשמעים כמו חצייה של שדה מוקשים".

 

אתה יכול לדמיין את עצמך בסביבת עבודה כזאת?

 

ממש לא. אבל לפני 35 שנה גם לא יכולתי לדמיין את חברי מהפינק פלויד מתנהלים ככה. הפינק פלויד תמיד היו מאוד חבריים ותומכים עבורי, הסתדרתי מצוין עם כולם, וחבל לי על היחסים העכורים ביניהם היום. ולפעמים, כשאמנים כמוהם חברים בלהקות כל כך גדולות, אנשים נוטים לשכוח שהם גם מוזיקאים גדולים. גם גילמור הוא כזה, והוא אדם מאוד נחמד, ובשבילו זה נעים לפעמים להשאיר מאחור את התאורה המתוחכמת, החזירים המתנפחים והמטוסים המתרסקים ופשוט לקפוץ לנגן כגיטריסט באולפן".

 

הדובר בעברו השני של קו הטלפון הוא רוברט וואייט, 58, אחד המוזיקאים הכשרוניים והמקוריים ביותר של אנגליה, שמתנהל עשרות שנים כשמורת טבע ייחודית, הוא מהווה מקור השראה להמוני מוזיקאים אחרים, ויש לו קהל אוהדים קטן ונאמן שמאפשר לו להמשיך ליצור תוך חירות אמנותית מלאה, על אף שמעולם לא התקרב אפילו לשולי היקפי הפעילות הכלכלית של חבריו.

 

השבוע מוציא וואייט אלבום חדש ויפה, "קוקולנד", שהוקלט באולפן של מנזנרה, שנודע בעיקר כגיטריסט ברוקסי מיוזיק. כרגיל אצל וואייט, אשתו אלפרדה בנג' אחראית גם הפעם לציור ולעיצוב העטיפה ולכתיבת חלק מהשירים. שניים מהנגנים הבולטים באלבום הם ישראלים שחיים ועובדים באנגליה, גלעד עצמון שמנגן בכלי נשיפה וירון סתוי בקונטרבס. וואייט: "גלעד הוא אדם פנומנלי בעיני. יש לו כל כך הרבה נשמה, עוצמה וידע, שהיה ממש פנטסטי לעבוד איתו". 

 

מצד אחד וואייט נהנה לחבור לאמנים ישראלים. מצד אחר, הוא שר בתקליט החדש על מרדכי ואנונו ומספק הפניה לאתר אינטרנט שמנהל קמפיין לשחרורו, מאזכר בשיריו את הטרגדיות הגדולות של מלחמת העולם השנייה, וגם מקדיש שיר לתינוק עיראקי שנולד בליל ההפגזה הראשונה על בגדד.

 

הקטע הכי יפהפה באלבום הוא הגירסה הכלית מפלחת הלב של וואייט ועצמון למה שהיה במקור שיר בערבית, שכתב ניזאר זריק ושרה אמאל מורקוס. וואייט: "יש לי את הדיסק של אמאל כבר כמה שנים. תמיד רציתי לבצע את 'לה האדא יאלאם' ('אף אחד לא יודע'), אבל לא הצלחתי להגות את השיר, לא בערבית ולא בעברית, ולכן החלטנו שגלעד ינגן את המלודיה הקולית".

 

והוא תרם לה משהו מאוד יהודי ברוחו.

 

"כן, ובשלב מסוים הוא אפילו שאל אותי אם לא מפריע לי הכיוון הזה, ועניתי שלהיפך. הרי מוזיקה יהודית היא דבר נפלא, ומה יותר טוב מלחבר את היהודי והערבי ביחד. לפני כמה שנים מורקוס הופיעה בלונדון, במסגרת פסטיבל שאירגנתי את אחד הערבים שלו. הופיע שם גם אביתר בנאי, ושניהם היו לגמרי מופלאים. אביתר היה ממש מבריק, הוא והקול שלו והפסנתר שלו".

 

אתה מתקרב לאנשים מישראל ונרתע ממדיניות הממשלות שלה. יש לך יחסים מורכבים איתנו.

 

"אני לא פוליטיקאי, וכאמן תפקידי הוא למצוא יופי בכל מקום, אבל גם להצביע על העוול. כאנגלי, כמי שארצו כבשה קולוניות בעבר, אני פשוט חרד מכל אלימות ומכל כיבוש ברחבי העולם".

 

אביו של וואייט היה פסנתרן קלאסי. וואייט הצעיר נכנס לעולם המוזיקה באנגליה בסוף שנות ה-60,  כמתופף באחד מהרכבי הרוק המתקדם הטובים ביותר, סופט משין. אחרי ארבעה אלבומים הועזב מההרכב והנהיג להקה נוספת, מאצ'ינג מול, איתה הוציא שני תקליטים. ב-73' עבר תאונה, כשנפל מחלון הקומה הרביעית, והפך למשותק בפלג גופו התחתון. התאונה הוסברה לאורך שנים כתוצאה של כמות מופרזת של אל.אס.די, אבל לאחרונה הביוגרפיות של וואייט טוענות שהיא נבעה דווקא משכרות. 

 

בכל אופן, השיתוק קטע את יכולתו להשתמש כמתופף ברגליו, אבל אחרי חצי שנה באשפוז הוא כתב, הלחין, שר וגם הקיש בידיו את אלבום הבכורה הנשגב שלו כסולן, 'רוק בוטום'. את הכסף לטיפולים הרפואיים ולהקלטות ההן גייסו עבורו הפינק פלויד במופע התרמה מיוחד, ומתופף הלהקה ניק מייסון הפיק מוזיקלית. מאז ניגנו עם וואייט עשרות מוזיקאים מכל אגפי המוזיקה הפופולרית האנגלית, והוא ביצע בנוסף לשיריו המקוריים גם שירים של יוצרים כמעט מכל רחבי המוזיקה הפופולרית והעממית על כדור הארץ. הקול הגבוה וההגשה הישירה והמצמררת סייעו לכל שיר של אחרים להישמע בפיו כיצירה מקורית שלו.

 

מה הסוד ששומר על היצירתיות שלך לאורך השנים?

 

"אם להיות כן, אני עובד לאט יחסית, והתחלתי בגיל מאוחר. אני מתפתח לאט. וכנראה שבגלל הפריחה המאוחרת שלי אני נהנה מכך שאני לא טיפוס נוסטלגי. יש לי חברים שעדיין מאוהבים במה שהם עשו לפני 35 שנה, אני תמיד חושב איך להשתפר בפעם הבאה".

 

אני מקשיב לך יותר מ-20 שנה, ונעים, לשם שינוי, לאהוב מוזיקאי שכה מעט ידוע על חייו הפרטיים. אני סקרן אם יש לך ילדים.

 

"כן, בוודאי. הייתי נשוי בשנות ה-60 לאישה בשם פאם, היינו יחד חמש או שש שנים, ויש לנו שני ילדים. אבל לי ולאלפי אין ילדים, ואנחנו רואים בתקליטים המשותפים את הילדים שלנו".

 

קצת מתסכל שדווקא אותך אי אפשר כמעט אף פעם לשמוע גם בהופעות חיות.

 

"אני חושש שאין לזה סיכוי. נהניתי להופיע כשהייתי צעיר ושיכור ומתופף, אבל אז לא שרתי. השירה גורמת לי להמון חרדות, עד כדי כך שגם באולפן קשה לי לשיר בנוכחות קומץ אנשים. בפעמים היחידות שניסיתי להופיע זה היה מזעזע. השתכרתי והקאתי לפני העלייה לבמה, אם כי בשנים האחרונות מערכת העצבים שלי הולכת ונרגעת. כנראה שזאת ההתבגרות. חוץ מזה, כאדם שיושב בכיסא גלגלים זה מאוד לא נוח לצאת למסע הופעות כשבהרבה שדות תעופה ובתי מלון אין סידורים נוחים עבורי"

 

אבל אם מערכת העצבים הולכת ונרגעת, אולי בעוד עשר או 20 שנה תוכל להופיע בקלות.

 

"כן, אבל אולי בעוד 20 שנה גם אאבד כל כך הרבה תאי מוח, שכשאהיה על הבמה כבר אשכח את מילות השירים ומה בכלל אני אמור לעשות שם".