התקשורת הישראלית איננה אוהבת שביתות ושובתים. היא מתקשה לכסות אותם בהגינות וענייניות. על אמפתיה בכלל אין מה לדבר. השביתות הרי מסבות נזק כספי למשק הלאומי והשובתים מאמללים את חיי האזרחים. מכאן גם עמדתה של התקשורת. אבל מי הם השובתים אם לא אזרחים הנושאים על שכמם את המשק הלאומי והשירות הציבורי.
במהלך השבוע רבו בתקשורת סיפורי הזוועה, עלילות הסבל והתלאות, שהיו מנת חלקם של הבאים בשערי הארץ בשל העיצומים (שביתה איטלקית), שנקטו עובדי המכס בנמל התעופה ובמסגרתה בדקו את מרכולתם של כל השבים מחו"ל. הדבר גרם לעיכוב של שעה בממוצע בכניסתם של כל אלה שנאלצו לעשות את ראש השנה בגולה הדוויה, ושיבתם לציון היתה כרוכה כאמור בהמתנה מייסרת. נורא.
תמוה הדבר כיצד עיתונאים – שכירים בעצמם – מראיינים מנהיגי עובדים בסגנון אינקוויזטורי ובנימות של עוינות ותיעוב, כאילו היו אלה השונאים והאכזרים שבאויבינו. העיתונות איננה לבד באיבתה הבלתי כבושה למאבקי עובדים. היא חשה כי היא מבטאת ציבורים רחבים. אולי זו גם הסיבה שעובדות היסוד והסיבות לפרוץ השביתות כמעט שלא נשמעו.
2. משכנות שאננים
התרבות האינדיבידואלית של השכבות הבינוניות, לרבות רוב השכירים, היא תסמונת לשינוי החברתי העמוק והמוצלח למצער, שחוללה השיטה הקפיטליסטית בעשרות השנים האחרונות. חרף המשברים המובנים של שיטה כלכלית זו, היא הצליחה להבטיח בארצות המפותחות רמת חיים סבירה המקובלת על רוב בני החברה. רבים מדי על-פי תחושתם ותודעתם אינם זקוקים עוד לארגון קולקטיבי, סולידרי ו"מעמדי". הם סומכים על עצמם, ואינם חשים כל הזדהות עם שובתים. מבחינת תודעתית אפוא, האדמה כאן חרוכה לגמרי.
כדאי לדעת שהוועדים החזקים והשנואים הם אמצעי הבלימה היחידי והאחרון בפני מכירת חיסול כללית של יתרת משאבי המדינה על עובדיהם לבעלי הון. אבל גם אמצעי זה יישחק, משום שדעת הקהל ברובה שאננה לחלוטין. יתר על-כן, אפילו אחדות המטרות וההזדהות של הוועדים, האחד עם משנהו, מאוד מוגבלת. ללמדנו כמה קלה דרכם של שר האוצר וממשלתו וכמה קצרה הדרך להוצאה מוחלטת של העובדים ממשחק הכוחות במשק.
3. ממשלה כגורם עברייני
התקשורת הדגישה השבוע חזור והדגש את הנזק העצום שגורמת השביתה, יצואנים קוננו ארוכות מעל גלי האתר על הפסדיהם וחקלאים סיפרו כיצד פירות עמלם עלולים להירקב בשל השביתה בנמלים. הכל ראויים לקשב, ותסכולם מובן לחלוטין, אבל עיקר העיקרים הלך לאיבוד. על מה פרצה השביתה בנמלים? היא לא פרצה כי חשקה נפשם של העובדים לשבות פתאום. גם לא על שכר. האוצר לא ביקש להוריד שכר והעובדים לא ביקשו להעלותו. השביתה בנמלים פרצה כיון שממשלת ישראל רומסת ברגל גסה הסכמים חתומים על-ידה ונוהגת כאחרון הרמאים המצפצף על מילתו וחתימתו שלו.
הרי רק לפני שנתיים, אחרי שביתות ועיצומים ממושכים, חתמה ממשלת ישראל על הסכם עם עובדי הנמלים, שהיה כרוך בפשרות מכאיבות מבחינת העובדים וכלל תהליכי ייעול, לאמור, פיטורים, הגדלה משמעותית של מכסות העבודה ללא תוספת שכר, הקמת חברות-בנות שמשמעותן החלשת הכוח הארגוני של העובדים ובסיס עתידי להפרטה ותחרותיות. ההסתדרות, כגורם הייצוגי במו"מ, נאלצה לכפות על ועדי העובדים של הנמלים את ההסכם.
והנה עתה, ללא כל משא ומתן, באורח חד-צדדי ושרירותי, מבטלת הממשלה הסכם שהיא חתומה עליו. שוק יחסי עבודה לא יכול להתנהל בנורמות הללו. על זה השביתות. כל השאר הסחות דעת, הסטות ולהטוטים תקשורתיים שתכליתם לתעתע בדעת הקהל. הנה דוגמית: אחרי שכאמור הפרה הממשלה הסכם והובילה חקיקה דרקונית נגד העובדים, הזמין אותם שר האוצר, באמצעות התקשורת, למו"מ. אבל זה הרי כבר לא מו"מ. זה בקושי שימוע.
עם עובדי המדינה הסיפור דומה. בתקציב האחרון הסכימו להורדות שכר ואף לפיטורים – צעד תקדימי ושגוי מבחינת ארגוני עובדים – אולם תוך הבנה וסיכום חתום שלא יהיו עוד פיטורים. הממשלה חתמה, הממשלה מתייחסת בביטול לחתימתה. לעובדים אין שום SAY
נשיא התאחדות התעשיינים, המתהדר באחריות מופלגת, ונשיא לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים ונשיא לשכות המסחר וכל הנשיאים ורוח הללו יודעים היטב את העובדות. זה לא מונע מהם להפגין ולהסית נגד העובדים. לשיטתם, שהעובדים יגידו תודה שיש להם בכלל עבודה.
אין תקנה לחברה שאלה הם הקודים ההתנהגותיים של קברניטיה. שום סדר חברתי לא יכון ולא יחזיק בה מעמד. איזה ארגון עובדים רציני יכנס בכלל למו"מ עם ממשלה שאינה מכבדת הסכמים וששר האוצר שלה מציג בתקשורת פועלי נמל כאויבי העם והמולדת ובולמי קידמה?
זו הזמנה לאנרכיה. והעובדים? הם בסך הכל מבקשים לשמור על פרנסתם. לא צריך להיות מרכסיסט אדוק כדי להבין אותם.