מלך ליום אחד

רוברט רודריגז, מי שהיה המלך החדש בשכונה, התאמץ ב"היו זמנים במקסיקו" ליצור מערבון ספגטי מופתי, אבל התפלק לו משהו קצת אחר. קורה

 

בסך הכל רציתי להיות נגן מריאצ'י, כמו אבותיי. אבל העיר שחשבתי שתביא לי מזל, המיטה עליי קללה. איבדתי את הגיטרה שלי, את ידי ואותה. ייתכן שלא אנגן עוד לעולם. בלעדיה, לא תהיה לי עוד אהבה. אבל עם הכלב ועם תיק הנשק, אני מוכן לקראת העתיד…

 

והוא אכן היה מוכן לקראת העתיד. אך הוא לא היה היחיד. יוצר הסרט, "אל-מריאצ'י", רוברט רודריגז, היה מוכן אף הוא. אותו בחור אובססיבי שבגיל 23 מכר את גופו למדע, בכדי לממן את סרטו הראשון, הפך כבר בגיל 24 לנער הפלא החדש של הוליווד. "טרנטינו החדש" מייד כינו אותו, ולו מן הסתם זה לא הפריע. את סרטו הראשון ביים ב-7000 דולר, כשהוא מאייש כמעט את כל התפקידים האפשריים. סרטו הבא, ספק רימייק ספק המשכון, "דספרדו", קיבל כבר תקציב בן שבע ספרות. ואולי בכך טמונה הבעיה.

 

תסמונת רודריגז

 

"תסמונת רודריגז" הוא השם הקליני שמעניקים חוקרי הקולנוע ליוצר שהמערכת ההוליוודית הכתירה אותו כ"מלך הבא" בטרם עת. רודריגז כיום הוא שם נרדף לאכזבה. "אל-מריאצ'י" אולי לא יירשם בספרי ההיסטוריה כסרט הגדול בכל הזמנים, אך בהתחשב בתקציב, בתנאי ההפקה, בשחקנים ובז'אנר, מדובר באחד מסרטי הפשע המרעננים ביותר שנצפו בשנים האחרונות. הכלאה משובחת בין מערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה, האסתטיקה החזותית של ג'ון וו, האינטנסיביות של טרילוגיית "מקס הזועם" והומור מדמם בסגנון טרנטינו.

 

צרותיו של רודריגז עם הביקורת האמריקאית החלו עם יציאת "דספרדו" למסכים. "איפה הדמויות?", "איפה הרגש האותנטי?", "היכן הרוח הרעננה והממזרית?", קראו המבקרים בזעם, ולבמאי בעל הבנדנה הייתה רק תשובה אחת: "זהו כרטיס הכניסה שלי להוליווד, רציתי להראות לכולם מה אני יכול לעשות בתקציב של שבעה מליון". והוא הראה לכולם. "דספרדו" הוא סרט אקשן מרהיב לא פחות מכל אותן מפלצות קולנועיות שברוקהיימר מפיק במאה מיליון.

 

לנוכח דבריו, הביקורת נשמה לרווחה. אך לימים, התירוץ החד- פעמי של רודריגז הפך לפואטיקה אפולוגטית. טרילוגיה נחמדה של סרטי ילדים ("ספי קידס"), זוועתון נעורים משובח ("סיוט בחדר מורים"), סרט ערפדים מטורף שהפך כבר מזמן לפולחן (“From Dusk Till Dawn”) וסקיצה קצרה (הטובה מכולן) ביצירה הכושלת "ארבעה חדרים"- כל אלה גרמו למבקרים לשכוח את ההבטחה הגדולה.

 

רודריגז אומנם גרם לזעם מצד המבקרים, אך הצופים אהבו אותו, תוסיפו לכך את העובדה שסרטיו נעשים בתקציבים מגוחכים, והרי לכם מתכון בטוח לבמאי שינפק לפחות סרט אחד בשנה.

 

ואולי הצדק הוא עם הצופים. ניתן לומר הרבה דברים על סרטיו של רודריגז, אך האופן שבו הוא משחק ומותח את גבולותיו של כל ז'אנר ראוי להערצה. תוסיפו לכך את העובדה שלפני כל יצירה חדשה הוא לומד מקצוע חדש בתחום ההפקה (לשם חסכון בהוצאות), והרי לכם "אוטר" במלוא מובן המילה. אם ב"דספרדו" הוא היה אחראי "רק" למלאכת העריכה/הפקה/תסריט/בימוי, הרי שבסרטו האחרון, שעולה השבוע לאקרנים, "היו זמנים במכסיקו", רודריגז מאייש כבר כל עמדה אפשרית: צילום, פסקול, אפקטים, עריכה, הפקה, תסריט ובימוי.

  

הבטחות צריך לקיים

 

גיטרות יורקות אש, יונים מתעופפות (לא רק ג'ון וו יודע), הומור סדיסטי מטורף, הופעות אורח היסטריות (צ'יץ' מארין ומיקי רורק!!!), דפ ודפו. בנדרס והאייק מתעופפים ממרפסות. אין ספק כי "היו זמנים במקסיקו" הוא כל מה שניתן לבקש מסרט של רודריגז: אלים, שנון וממזרי. ככל הנראה לרודריגז בכל זאת הפריע יחס הביקורת, שכן סרטו החדש מפסיק את המגמה הנהנתנית של יצירותיו הקודמות, ומציג בפנינו משהו אחר לחלוטין, קודר ומורכב יותר, והאשמה כולה של טרנטינו.

 

סיפור אמיתי: טרנטינו ניגש לרודריגז בסט של "דספרדו" ומסנן לעברו: "זו טרילוגיית הדולרים שלך".

 

"מה? מה?" שואל ילד הפלא. " מה ששמעת", השיב טרטינו בהתלהבותו האופיינית והמשיך: " 'אל מריאצ'י' הוא 'בעבור חופן דולרים', 'דספרדו' הוא 'הצלפים' וכעת נותר לך לעשות את האפוס, את 'הטוב, הרע והמכוער' שלך". שמונה שנים מאוחר יותר רודריגז מנסה לקיים את ההבטחה שנתן לטרנטינו. המלאכה לא היתה קלה: להתהדר בנוצותיו של הגדול מכולם, סרג'יו ליאונה, אינו עניין של מה בכך, ותוסיפו לכך את העובדה ששמו של הסרט מאזכר את אחת מן היצירות החשובות ביותר של קולנוע הספגטי, "היו זמנים במערב".

 

הפעם, ב"היו זמנים במקסיקו", ברון סמים אכזרי העונה לשם בארילו (ווילם דפו) משתמש בגנרל מושחת בכדי לרצוח את נשיא מקסיקו ולהוביל למהפכה. סנדס (ג'וני דפ) הוא סוכן CIA שמנסה לחבל במזימה, אבל גם לו יש סיבות משל עצמו - הוא מתכנן לברוח עם הכסף ששימש את ברילו בכדי לשחד את הגנרל. בכדי להצליח בתכניתו סנדס מתמרן את גיבורינו, אל-מריאצ'י (אנטוניו בנדרס), רומנטיקן חסר תקנה שחזה באישתו ובתו נרצחות למול עיניו, בידי אותו גנרל מושחת וכן מנצל את שירותיו של סוכן FBI בדימוס (רובן בליידס) ששותפו נרצח בידי ברון הסמים.

 

מסובך? אכן כן. הסרט אומנם נותר נאמן למבנה העלילתי של סרטי הספגטי של ליאונה, היינו, שלושה קווי עלילה מרכזיים המכילים את כל התבלינים הדרושים לאופרת דמים: בגידה, נקמה ואופרטוניזם, אך חסרה לו היריעה הדרושה לסיפור מן הסוג הזה. בעוד אורכם של הסרטים המקוריים התקרב לשלוש שעות, רודריגז מסתפק בשעה וחצי, מתוך התחשבות בעצביו של הקהל העכשווי ומחמיץ הזדמנות לביים יצירת מופת. הסרט דחוס ועמוס, וישנו רגע בו נראה שאפילו הדמויות מבינות שהכל רץ מהר מדי, שכן באיזשהו שלב אחת מהן עוצרת את העלילה בכדי להבין מדמותו של ג'וני דפ את כל שאירע עד כה בסרט.

 

לדמויותיו של רודריגז אין את המרחב שהיה לדמויות המיתולוגיות אותן גילמו איסטווד, וולאך וואן קליף, וכך קורה שבמקום שנצפה בשלוש דמויות ראשיות אנו צופים למעשה בשלוש דמויות משנה. הדבר מתסכל במיוחד במקרה של בנדרס, שהופך לדמות שולית בעוד אחד ממופעי הבידור המבריקים של ג'וני דפ.

 

ההשוואה, יתכן, אינה הוגנת. ככלות הכל, ליאונה יש רק אחד ורודריגז בכל זאת מצליח להפיח רוח חיים בז'אנר שגווע כבר מזמן. הצלחתו הגדולה ביותר נעוצה בהבנתם של המנגנונים הרטוריים והתמטיים שפעלו ביצירות הספגטי המקוריות - וכן בסרט המשפיע ביותר על הקולנוע של ליאונה, הלא הוא המערבון האמריקאי, "ורה קרוז" - ובראשם מערכת היחסים הטעונה בין האיש מן המערב (אמריקאי או אירופאי) ובין המקסיקני.

 

"היו זמנים במקסיקו" משכלל את הנוסחה הזו ולא חוסך שבטו מן הפעולות האמריקאיות האחרונות. כמו-כן, בניגוד למסורת הצדקנית של הוליווד ביחסה למקסיקו, בסרט הנוכחי, הגיבור הטהור לכאורה, זה שמצטרף תחילה לסצינה הפוליטית ממניעים אישיים (נקמה ברוצח משפחתו) ומסיים בנשיקה פטריוטיות מרגשת לדגל מקסיקו, הנו הגיבור המקסיקני, אותו אל-מריאצ'י. וזה משהו שלא רואים כל יום.

 

שני דברים לפני סיום:

 

1. שיאו של הסרט מתרחש ב"יום המתים", היום שבו, על-פי המסורת האצטקית, המתים חוזרים לביקור יקיריהם, ואילו האחרונים אמורים להעניק להם מתנות שיצדיקו את המסע מארץ המתים. ואיזה מתנה מתוקה יותר יכול אל-מריאצ'י לתת לאשתו ובתו הנרצחות, מאשר טעמה המתוק של הנקמה?

 

2. מה עוד אפשר לומר על ג'וני דפ? מלבד השורה הגאונית שהוא מסנן לעבר דני טרחו "אתה מקסי-כן, או מקסי-לא?", דפ מגלם סוכן CIA ששתיים מתחפושותיו היותר מוצלחות בסרט כוללות חולצה ועליה הכיתוב "CIA" וחולצה אחרת שעליה רשום "I’m with stupid". תודו שגם אתם לא הייתם חושדים בו.