1. לבדוק שמן-מים?
יש מקומות שחייבים להגיע אליהם, אפילו אם לא רוצים. תחנות דלק, למשל. במקומות מסוג זה, בהם חייבים לעצור לכמה דקות, בעל העסק תמיד ינסה למכור לנו יותר דברים ממה שאנחנו באמת צריכים או מתכננים. הבעיה היא שבתחנות הדלק הסכומים שנוספים הם לעיתים גבוהים יותר מהבנזין עצמו.
ש' עצרה בשבוע שעבר בתחנת דלק כדי לתדלק את מכוניתה. המתדלק היה אדיב: "לבדוק לך שמן ומים?", הוא שאל. ש' הסכימה, והמתדלק בדק ואמר לה שחסר. "להוסיף?", שאל. טוב ענתה ש', אבל אחרי כמה דקות, כשקיבלה את החשבון, הבינה שטעתה. התדלוק עצמו עלה לה 144 שקל, אבל סך החשבון הגיע ליותר מ-300 שקל, וזה בגלל שהוסיפו לה 2 ליטר שמן ומים ירוקים לרדיאטור.
ש' היא לא הראשונה גם לא האחרונה שזה יקרה לה. המוצרים הנלווים לבנזין ולסולר בתחנות הדלק תמיד יהיו יקרים יותר מבכל מקום אחר, בדיוק כמו שפחיות השתייה במסעדה של התחנה יהיהו יותר יקרות מפחיות שתקנו בסופרמרקט. אז פעם הבאה שישאלו אתכם בתחנת הדלק אם לבדוק שמן ומים תחשבו כמה זה יוסיף לכם לחשבון לפני שתגידו כן.
(שלומי דונר)
2. תנסו לצאת מירושלים
כל אחד מאיתנו שמגיע לחו"ל מתפעל ממערכת שילוט הדרכים שמקלה על הנהגים: יש שיטה, יש עקביות ולנהגים קל להתמצא. בארץ, לעומת זאת, משום מה אין שיטה ואין עקביות, וכפועל יוצא מכך לנהגים קשה להתמצא, אלא אם כן הם כלל לא זקוקים לשילוט.
לפני זמן קצר נסענו לירושלים, ובסופו של הביקור הגענו לאזור הגבעה הצרפתית מתוך רצון לחזור לתל אביב. הכבישים באזור אכן השתפרו ללא הכר, אולם השילוט מבלבל. השלט לתל אביב אמנם היה כחול, להבדיל מהשלטים הירוקים האחרים (לכיוון גבעת זאב וכו'), אבל קטן וניתן בקלות לפספסו. מעבר לכך, גם לא נשמרה רציפות - וכך בצומת אחד הופיע השלט, ובבא אחריו כבר לא.
בשלב מסוים, תוך אינטואיציה וגם חישוב רוחות השמיים, הגענו לצומת ממנו ניתן היה להבין שפנייה מערבה תוביל אותנו לתל אביב. ואכן, לא השילוט כי אם האינטואיציה הביאה אותנו לכביש שעוקף מצפון את שכונות רמות אשכול ולרמות. הבנו שאנחנו בדרך הנכונה. בשלב מסוים הופיע גם שלט כחול גדול "לתל אביב", בשתי דרכים (דרך מודיעין ודרך כביש מס' 1). אבל דווקא בהמשך, סמוך לצומת שבו צריך לפנות (ימינה), הופיע שלט רק עם האופציה של דרך מודיעין.
לא אמשיך להלאות אתכם בנפתולי הדרכים. לתל אביב הגענו בסוף, אבל תוך בלבול ומריטת עצבים.
השאלה מופנית למי שאחראי על השילוט (מע"צ?): בניתם כבישים לתפארת, אז מדוע אינכם קובעים מדיניות אחידה ומסודרת והגיונית לגבי שילוטם?
(דוד הכהן)
3. כמה זה 29.90 שקל בפיצה מטר
אצלנו בבית אוהבים את פיצה מטר. היא טעימה, נעימה, נקייה, ומגוונת בטעמיה. כמעט מדי שבוע אנחנו עושים את דרכנו אל הסניף הקרוב בגבעתיים, ומנשנשים ארוחת ערב בלתי-דיאטטית במחיר הוגן. לפיכך, ממש לא ברור לנו למה היה דחוף למנהלי הרשת לקלקל לנו את החוויה, ולגרום לנו לחשוב פעמיים לפני שנחזור לשם.
בחודש האחרון הכריזה הרשת על מבצע "אכול כפי יכולתך ב-29.90". אף אחד לא מכריח רשתות מזון לערוך מבצעים כאלה, אבל אם כבר עורכים אותם – חשוב להבין כי להכרזה בסגנון "אכול כפי יכולתך" יש משמעות מסוימת מאד. אנחנו הבנו את המשמעות המסוימת הזו. לפיכך הלכנו כהרגלנו אל הסניף הקבוע שלנו, וציפינו לאכול כפי יכולתנו.
מיד עם כניסתנו גילינו כי המבצע מותנה בכך שכל אחד מהנוכחים יזמין תחילה רבע מטר, וישלם תמורתו 29.90. הוגן. אבל הנה מתחילה רשימת קאצ'ים: ראשית, רבע המטר הנ"ל נתון לבחירה רק מתוך התפריט הצמחוני, שמחירי הרבע מטר המקוריים שלו נעים ממילא בין 30 ל-35 שקלים; שנית, כדי לקבל עוד, אתה חייב לגמור מהצלחת (!), משל היית בעיצומו של ביקור נימוסין אצל דודה ברוניה, ולא במשכנה של רשת מזון מהיר החפצה ביקרך; שלישית, מנה נוספת אחת בלבד, של שמינית המטר, תתקבל חינם – וכל אחת נוספת תעלה שקל אחד נוסף. כפי יכולתך? ב-29.90? לא בדיוק, מה?
ורביעית, והמאכזב ביותר: כל שמיניות המטר הנוספות שתקבל לא יהיו מתוך מגוון הטעמים הרחב והשילובים המעניינים של המסעדה, ואפילו לא מתוך המבחר הצמחוני המצומצם. הן יהיו סתם פיצה רגילה עם סתם תוספת אחת לבחירה.
האמת? לא היתה לנו שום טענה, אלא לעצמנו בלבד. למרות שסיימנו את שני רבעי המטר שלנו כמו ילדים טובים, דחינו את הצעת המלצרית לקבל עוד שתי שמיניות ללא תשלום, שילמנו את החשבון ויצאנו הביתה. עד רגע זה אנחנו לא בטוחים שאפשר להסביר במלים פשוטות ומשכנעות מדוע צעדנו הביתה בהרגשה דפוקה, אבל מה לעשות; החיים מאד קשים, והדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לומר את האמת: הרגשנו מרומים.
(גדי שוורץ)
4. על אגרת חינוך ונהלים
משפחת כהן היא משפחה מאושרת לה שני ילדים שהפרש הגילאים ביניהם הוא שנה אחת בלבד . גדלו הילדים, דילגו על משוכת הגנים והגיעו בזה אחר זה לבית הספר היסודי. כשהגיעו הוריהם לשלם את אגרת החינוך גילו, לשמחתם, כי עבור הראשון ישלמו סכום מלא ואילו עבור השני יהיו זכאים ל-10% הנחה. "זה נכון בכל מקום בארץ?" התעניינו. לא, היתה התשובה. תשלומי חינוך, בניגוד לארנונה, הם עניינה של הרשות המקומית, וזו שלנו (מועצה איזורית חוף כרמל, אם נדייק לגמרי) החליטה כי מן הראוי וכו'. "יפה" אמרו לעצמם הזוג כהן ורשמו שתי נקודות לטובת המועצה המתחשבת.
חלפו שנים ובנם הגדול עלה בשעה טובה לחטיבת הביניים. הבן השני, כזכור, בכיתה ו', עדיין בבית הספר היסודי. באו בני הזוג, על פי אותו ריטואל קבוע בן שנים, לשלם את אגרת החינוך. שילמו בלב חפץ את זו של חטיבת הביניים (שזינקה ב-85% מעל זו של בית הספר היסודי..) וכשבאו לשלם עבור בנם השני ציפו לעשרת אחוזי ההנחה לה היו רגילים.
"לא ולא" אמרה הפקידה החביבה "זכות זו נשללה מכם כיוון שילדכם עבר לבית ספר אחר.."
"אבל" ניסו ההורים, עדיין בסבלנות, "ילדנו עבר, מכורח המציאות כדאי להזכיר, לחטיבת ביניים השייכת לאותה מועצה איזורית בדיוק . דווקא עכשיו, כשאגרת החינוך גבוהה יותר, דווקא עכשיו מקצצים לנו גם את ההנחה המתבקשת מהיותם של שני הילדים באותה מערכת חינוך בדיוק? על מה ולמה העונש?"
"נהלים" היתה התשובה - תשובתם כל פקידי העולם.
מנהלת מחלקת החינוך הסבירה כי מדובר בהחלטה היסטורית שהתקבלה על דעת המועצה ובתי הספר גם יחד . בשנה הבאה, לעומת זאת, ככל הנראה , תיפתר הבעיה באופן סופי ומוחלט. על פי החלטת המועצה לא יהיה ילד שני זכאי כלל להנחה, אלא ילד שלישי ומעלה.
(טלי חרותי סובר)