ממשלה מכה

הממשלה הזאת כבר לא מצחיקה. לא היתה ממנה לישראל. לא היתה נכשלת ונחשלת ממנה. לא היתה מסוכנת ממנה

הממשלה הזאת כבר לא מצחיקה. היא אסון אמיתי. צונאמי התופס תאוצה. פצצה מתקתקת במובן הכי פשוט וישיר של הביטוי האומלל הזה. אם היא לא תיעצר על ידי הבוחר, העם, הקואליציה, האופוזיציה (??), היא תמיט רעה גדולה ומרה על כל סביבותיה.

 

מעולם לא היתה בישראל ממשלה שהגשימה בקפידה שכזאת, בדייקנות שכזאת ובצייתנות שכזאת את מלוא נבואות החמס שהתנבאו עליה עם הקמתה. אמרו שהיא תהיה הגרועה מכולן. אמרו שהיא תכשיל כל סיכוי להסדר. אמרו שהיא תהיה שבויה בכל רמ"ח איבריה בידי כת המתנחלים. אמרו שהיא תהיה ברוטאלית מכל קודמותיה. אמרו שהשחיתות וההתפרקות המוסרית יפרחו בה. אמרו שהיא תיכשל בכל אשר תשלח ידה. אמרו שהיא תחרבן את הכלכלה, את החינוך, את החברה... והיא לא הכזיבה אפילו בנקודה אחת. אחת לאחת היא הגשימה את כל החששות שתלו בה. היא אפילו הצליחה להיכשל בתחומים בהם לא העלה איש בדעתו שאפשר להיכשל.

 

מיום הקמתה, אין בה שום דבר נינוח, שום דבר שפוי, שום דבר שקול. רק מיני פירכוסים משונים והתעסקויות תפלות וקבעונות מוזרים, שבמדינות כתיקונן היו מחייבים עצת מומחה.

 

שר התיירות בונה טיילת בחברון.

שר השיכון זורה כסף יקר לכל רוח בבניית רפאים מעבר לקו הירוק.

שרת החינוך מתעסקת בדגלים, המנונים ועמידת דום בכיתה.

שר הפנים מגייר ספורטאים עתירי עורלה ומחוקק חוקים גזעניים.

שר החקלאות מטפח לטיפונדיות ודואג לחברים.

שר התמ"ס מתקוטט עם שר האוצר ועם שאר העולם.

שר האוצר מתקוטט עם שר התמ"ס ועם שאר היקום.

שר התחבורה מפציץ פעמיים בשבוע את ה"מוקטעה" ולאחרונה גם את כל המזרח התיכון.

השר לענייני ירושלים מטייל בעולם וחושב שהוא שר חוץ.

שר החוץ - עד היום לא יודעים מה הוא עושה.

ראש הממשלה מגונן בחסינותו על בניו, ובניו מגוננים עליו בשתיקתם.

שר הביטחון מנהל חשבון אישי עם ערפאת, וטורח על מיקומו במרכז הליכוד.

 

ובין לבין, פותחת הממשלה לפחות חזית אחת חדשה מידי יום. כי ללא חזיתות חייה אינם חיים:

 

חזית נגד העניים. חזית נגד הפלסטינים. חזית נגד הפועלים. חזית נגד אירופה. חזית נגד ההסתדרות. חזית נגד האו"ם. חזית נגד מרובי הילדים. חזית נגד סוריה. חזית נגד המובטלים. חזית נגד לבנון. חזית נגד החולים, נגד הקשישים, נגד הנחשלים, נגד הפגועים, נגד הנכים, נגד עצמה, נגד העבר, נגד העתיד, נגד החוק, נגד הצדק, נגד המוסר, נגד חייליה, נגד טייסיה...

 

כאילו ללא מדון מתמיד וריב נצחי, התנצחויות של תרנגולים וניפוחי חזה, כיפוף ידיים והבלטת סנטר, הנמכת מצח וסיבוב ה"למה-מה" של כף היד בסגנון עדות הפרכים, היא לא תשרוד אפילו שעה אחת נוספת.

 

וכאשר ראש הממשלה מועיל סוף סוף לפתוח את פיו ולומר דבר מה לעמו המבועת, הוא בעיקר נושא הטיות שונות ומגוונות של הפועל "מכה". נכה את אויבינו, היכינו את צרינו, צה"ל יכה את מרצחינו, אכה, תכה, יכה, נכה, יכו, היכו, מכות, מכים.

 

ממשלה מכה. ממש מכה.

 

למען האמת, גם בכך אין כל פליאה. הרי מעולם לא שררה על ישראל ממשלה שכה רבים מחבריה היו מעורבים בענייני הכאות במו-ידיהם. צחי הנגבי עם שרשראות האופניים בקמפוס. ישראל כ"ץ עם צחי הנגבי. אביגדור ליברמן הכניס מכות לילד. לימור לבנת הכניסה סטירה למפגין. אפי איתם הרביץ בצבא. אריק שרון היה מסתובב ברצועה עם מקל גדול. גדעון עזרא לא עבד רק בתיקייה בשב"כ... איך זה שברית הביריונים הזאת לא צירפה אליה גם את אהוד יתום - לחלוטין לא ברור.

 

ממשלה של שלייגערים. ממשלה חסרת דרך וחסרת מעצורים. לא היתה נוראה ממנה לישראל. לא היתה נכשלת ונחשלת ממנה. לא היתה מסוכנת ממנה. אריאל שרון תמיד היה אזור אסון מהלך. כמו גודזילה בסרטי אימה יפניים ישנים, מאחוריו הוא לא מותיר אלא אדמה מבוקעת, מהבילה ורעילה. והפעם הזאת, לא באריק אחד מדובר, אלא בשני תריסרי אריקים. חלקם בצלמו ובדמותו, חלקם האחר רק שרתיו הנאמנים. והם כולם גוררים את המדינה אל עברי פי-פחת.

 

המוזר מכל הוא שמאחורי כל השרירנות המאצ'ואיסטית הזאת, מאחורי כל הטרחנות הלוחמנית הזאת, מסתתרת פחדנות גדולה ועמוקה. כאילו תכלית כל המהומה וכל הנפנוף העקר הזה בכל האיברים, הוא רק הרצון להעלות ענן אבק סמיך, ולהימלט בחסותו מן הצורך המאיים להביט במציאות, או במראה. לא בכדי משתבחת הממשלה הזאת בכל יום שחולף מבלי שהיא נאלצה לעשות מעשה ראוי. כמוה כחולה סרטן תם ומבוהל, השמח על כל יום שחולף מבלי שאולץ ללכת ולטפל במחלה הממארת האוכלת את גופו.

 

הממשלה הזאת כבר לא מצחיקה. הממשלה הזאת צריכה ללכת. ומהר. כל יום נוסף שהיא נותרת על מכונה מעצים עוד ועוד את נזקה. וכל מי שלא יעשה כמיטב יכולתו החוקית כדי לשגר את השררה הרעה הזאת לביתה, רשאי לראות עצמו כבר מעתה כשותף מלא לכל מעלליה ולכל רישעתה.