מסיבת התה של משינה

ב"הקול על משינה" (שישי, ערוץ 2) המשינאים היו מנומסים כלהקה בריטית ישישה. רענן שקד תוהה איך הפך הגעגוע לאייטיז לאירוע הפופ המרכזי של הקיץ האחרון

 

"הקול על משינה", ערוץ 2, שישי 21:00

 

שמונה שנים לאחר פירוקה, 19 שנים לאחר הקמתה ושתי דקות לאחר הקאמבק, נראית משינה כמו מכונית יפנית טובה (סובארו?) שעמדה מכוסה באיזה חניון לאורך מספר שנים ואז מישהו פשוט בא, הסיט את הכיסוי, נכנס לתוכה והתניע בלי בעיה. המשינה נוסעת, רק מה, מדובר במכונית מודל 84'. השירים טובים ברובם, ומיושנים לגמרי.

 

הייתי מוכן להרחיב בנושא, אבל עזבו. הרפרטואר של משינה – גוף עבודות יצירתי עצום בקנה-מידה ישראלי – מנצח כל התקטננות שבא לך לערוך עם הלהקה. זה מזלה הגדול. כמו כל דבר שקשור לקאמבק הזה, גם "הקול על משינה" – סיור מאחורי הקלעים של הקאמבק – היה סרטון מהוקצע, חלק, משומן, מסחרי לחלוטין. המשינאים המאוחדים נראים כיום מנומסים ומיושבים כלהקת ישישות בריטיות סובאות תה ורקיקים, אבל מה לעשות כי דווקא הקאמבק שלהם הוא הדבר הכי קרוב לרוקנרול שקרה כאן בשנים האחרונות.

 

אין טענות למשינה; הכל מגיע להם והורווח ביושר. השאלה היחידה היא כיצד קרה שפרץ נוסטלגיה לנעורינו הרחוקים מתוצרת האייטיז הפך להתרחשות הפופ המרכזית השניה בחשיבותה בישראל, מיד לאחר פרץ הנוסטלגיה לשירי כל הזמנים בביצוע חבורת מגפיים-רומסות מתוצרת "כוכב נולד". האם אי-פעם נתעורר מהסיוט ונחזור לייצר ולצרוך מוזיקת פופ עכשווית? אל תענו.

  

"עידן הגנרלים: אריאל שרון", ערוץ 8, שבת 21:00

 

כאשר, בסיומו של "אפוקליפסה עכשיו", טובע הקולונל קורץ בביצה הוויאטנמית, מסיים חיים שלמים של דם, נקם וקרב, הוא ממלמל לעצמו, עד שהמים מכסים עליו: "האימה, האימה". וכאשר מוסיף הקולונל אריאל שרון לשקוע במדמנת המאפליה הישראלית-פלסטינית, נדמה שדווקא אנחנו, בוחריו ומתנגדיו, מוצאים את עצמנו ממלמלים: "האימה, האימה".

 

זו, כך עולה, מסקנתו המרכזית של הפרק על שרון בסידרת התוכניות "עידן הגנרלים", הפקה ישראלית-בריטית-צרפתית המנסה להבין מה יש לנו אנחנו מאורנג'דת גנרלים, הגורם לנו לאסוף אותם בשערי הבקו"ם עת הם מזדכים על ציודם, ולהפוך אותם למלכי ישראל. "עידן הגנרלים" לא החמיא לשרון, בלשון המעטה, אבל לא משום שהבי.בי.סי, השותף בהפקה, מורכב משונאי ישראל וחובבי פודינג-אורז, כפי שנהוג לחשוב כאן בתקופות שבהן לא נהוג לחשוב כאן; פשוט משום שקשה להחמיא לשרון לאחר סקירת רזומה שכולו בום טראח, לפחות על-פי הסרט.

 

"עידן הגנרלים" בעניין שרון ניסה לשמור על איזון מסוים; יצחק לאור ואורי אבנרי רואיינו מצד הקטגוריה, אבל מתוך יציע המעריצים נשלפו אורי דן ודניאלה וייס. מה לעשות כי דן מדבר כיום באינטונציה המזכירה את זו של שרון, כולל הפאוזות הדרמטיות במקומות הלא-בהכרח-נכונים, מעט כמו נושא כלים אישי ההופך דומה לאדוניו ככל שהשנים נוקפות; ודניאלה וייס אכן רהוטה, אבל יישותה המשיחית במפגיע מעוררת בך מחשבות נוגות על עוגות פירות ושעוני קוקיה.

 

אולי הרגע המפתיע היחיד בסרט על שרון – שסיפורו הרי מוכר היטב לרוב הישראלים – היה קטע ארכיון מ-74' שבו רואיין שרון לטלוויזיה הבריטית. בסוודר גולף לבן ובכושר מלא, פותח שרון את תשובתו ב"איי טל יו" – בטון המדויק שבו הוא פותח כיום את תשובותיו ב"אה, תראה", ואז אומר: "אני מאמין שיש למלא אחר פקודות, אבל לפעמים אתה במצב שבו עליך לחשוב על הפקודות" – נשמע מוכר מאיזה דיון ציבורי מהזמן האחרון? – וממשיך: "אני מאמין שלפעמים עליך להיות יותר נאמן לחיילים שלך מאשר לדרגים שמעליך". ואכן, אפשר לטעון, אם תבחרו, ששרון, כיום, נאמן יותר לחייליו – שריו, בניו, ממשלתו, מוטביו – מאשר למפקדיו, להלן בוחריו, להלן אנחנו.

 

צריך להגיד

 

לשידורי קשת: מה לגבי איזה שידור חוזר של "לא נפסיק לשיר" בסוכות שני? מזמן שלא היה.