חזרה לנקודות שנחרתו בזיכרון המיתולוגי היא חתיכת הימור. ביקור כזה, כעבור שנים, יכול לאשש, לתחזק ולהציף את הזיכרון המפואר - אבל עלול גם לנפץ אותו לרסיסים. ניסיון חיים מצטבר, בשילוב מסוכן של רומנטיזציה ואידיאליזציה, מסוגל בקלות לסמרטט את הנוסטלגיה.
לביקור מקץ-שנים במסעדת "הפיל", לקחתי איתי איפוא חשש קל לפגיעה בחוויית ילדות, וקבוצת ביקורת בת סועדת בודדת, שמסיבות השמורות במערכת נקרא לה מתמודדת. זה לא דרמטי כפי שזה נשמע, כי לכל ידוע ש"הפיל" היתה ונשארה כולה סטייקייה. רק שפעם, לפני שלושים שנה, מדובר היה בפנינה אנינה, מדרגה בפני עצמה בארץ, שהסעידה יושביה בפלאפל-חומוס-טחינה. מאז, לפחות בכל הקשור לגסטרונומיה, הלכנו כולנו הרבה קדימה. ואילו הפיל, אותו יצור כבד, חביב ומאריך-ימים, נותר במקומו.
המציאות אכן קפאה ב"הפיל". התפריט עודנו בסיסי, מהסטייקים המפורסמים (שנקראים כאן בעקשנות ראויה לשבח אומצות) והשיפודים, ועד התוספות השגרתיות, הפיתות והחמוצים. השירות עדיין עצמי והמחירים עממיים. זה כל כך מקום של פעם, עד שאפילו לא שואלים אותך באיזו דרגת הכנה תרצה את הבשר. צורבים אותו אוטומטית וול-וול דאן. טוב על האש, חביבי - ותהיה מאושר.
האמת היא, שהסטייקים לא רעים. הבקר עסיסי ומתובל, והחזיר קצת פחות מוצלח - מעט תפל ומשעמם. משעשע להיזכר איך בעבר הרחוק היתה כאן הילה כמעט מחתרתית: לבוא ולאכול "לבן". ממש יופיו של החטא.
הצ'יפס, המג'דרה, החומוס-טחינה והחמוצים היו ממוצעים-בינוניים, ומתמודדת, שדווקא נהנתה מאומצתה, עשתה לכל התוספות פרצוף של אכזבה. מי הרגיל אותה לאכול רק גורמה, לעזאזל?
ארוחה זוגית כזו, שהתקשינו להשתלט על כולה, עלתה, בתוספת צמד בירות קטנות, 128 שקל. ולא רק המחירים והטעמים נותרו כאן על עומדם. מבט עתיר זכרונות מסביב מוצא אותו ריהוט אבן בחצר (שמתחיל כבר להיסדק ולהתפורר), אותם פסלי פיל ופילוניו (שגם בהם ננעצו שיני הזמן) ואותו עיצוב-פנים פונדקי וביזארי של שנות השישים-שבעים: חיפוי קורות עץ לקירות וראשי פוחלצים. מתמודדת התבוננה - ושוב רטנה. הפעם על כך ששברו לה את החלום, הרסו לה את המיתוס של המקום. רק זה היה חסר לי, על המצפון שלי.
"הפיל", רח' בני אפרים 276 ת"א. טל. 03-6487570.