המצקצק לסוסים

אריאנה מלמד נסעה לפסטיבל הבוקרים כשהיא מפנטזת על אירוע נוסח הוליווד עם ניחוח חציר ופרים חובבי סלטות. במקום זה היא קיבלה שיעור על הקשר שבין אהבה לאילוף ועל כבוד הדדי בין אדם לחיה

עכשיו, כשתרועת הפסטיבלים נעלמה - אני שרה לעצמי בדרך אל מושב רמות שבגולן - מלבלבים שירי אהבתי. אבל זה קורה במרווח הצר שבין פסטיבלי סוכות לאלה של חנוכה, שהם בסך הכל הכנה לאלה של חול המועד פסח, ולא שכחתי את פסטיבלי שבועות ואלה של הקיץ, ואיך אפשר שלא לזכור את העונתיים, מן המסיק ועד הבציר ובחזרה. הפעם, בחול המועד סוכות, פשוט נדמה היה שיש יותר מדי, וקשה עד מאד לבור את המוץ מן התבן.

 

הודעה של עמותת התיירות בגולן בישרה על קיומו של פסטיבל בוקרים, ופירטה את שלל האפשרויות למפגשים עם סוסים ברחבי הרמה, מטיול מנומנם בכרכרה רתומה לשניים ועד רודיאו. רודיאו? נדלקתי. אין בעולם מראה יותר משונה מאדם מיושב בדעתו שמתיישב על פר בכלל לא מיושב בדעתו וחובב סלטות. בירורים מוקדמים העלו שיש שבעה רוכבים, ותצוגת פלצור עגלים, ומופע אילוף סוסים, וכבר עלה באפי ניחוח חציר וזבל ובאוזני צניפות חגיגיות של בריות אצילות על ארבע, מפורכסות כיאות לקיומו של פסטיבל.

 

ככה זה כשרואים יותר מדי סרטים ורף הציפיות עולה בהתאם לאיכות ההפקה ההוליוודית. לוס אנג'לס זה לא כאן, בפאתי הגולן, ודאי לא בישוב היפהפה והשליו, רמות, שכבר מזמן הפך למפעל צימרים. אפשר, אם רוצים, ללכת לאיבוד בים השלטים שלו, בין הבית של נעמי לבקתות עדן לבקתות אורן, ואפשר גם לתהות על האחדת חלום הכפריות שלנו, ישראלים עירונים, לכלל מבנה עץ ובתוכו ג'קוזי ומכשיר די.וי.די, שכידוע הם סימני ההיכר הכי מובהקים לפסטורליה כפרית.

 

ואפשר להמשיך עם השלט "חוות רמות", כפי שעשינו, להעניק למכונית מעטה נאה של אבק דרכים והילה של טיול אנרגטי כשמקרטעים במעלה שביל העפר, ולהתייצב לפני עיניו הכחולות של אורי פלג, ולמצוא איש שלא רק לוחש לסוסים אלא עושה להם קולות של נשיקות, ולהבין שבדיוק כאן נגמר הדמיון להוליווד ומתחיל משהו אחר.

 

"אנחנו עושים רודיאו ישראלי", אומר אורי בנחישות: "זאת אומרת שאין כאן רכיבה על פרים, כי הביטוח לא יכסה את זה, כי כל אחד בארץ מכיר כל אחד ואם חס וחלילה מישהו ייפגע השמועה תגיע לכל פינה, וחוץ מזה, התנועה המוזרה של הפרים כשהם מנסים לטלטל את הרוכב מעל גבם? זה קורה כי מענים אותם. הם קשורים ברצועה שמכאיבה להם מאד, ומשחררים אותה רק כשהרוכב נופל, וככה הפרים לומדים להפיל רוכבים כדי להיפטר מן הכאב".

 

יש סוסים שמדברים

 

בחוות הסוסים של אורי שוכנים בין 17 ל–20 בעלי פרסה, כולם עובדים במשרה מלאה בטיולים, בשיעורי רכיבה – וחלק מהם נוסעים פעם בשבוע לוינגייט, שם מעביר אורי קורסים רציניים למדריכי רכיבה רציניים.

הוא אוהב את כולם, אבל הבייבי האמיתי שלו הוא גולן, סוס יפהפה בן 14. התבוננות מרוכזת בעיניו של גולן מבהירה מייד, שכאן מתחולל סיפור שונה ביחסי אדם-סוס. עד מהרה אורי עולה עליו ומתחיל להדגים את שיטת הרכיבה שפיתח: בלי מושכות ורסן. בהידברות. בלי לחץ פיזי על הסוס.

 

"נניח שאני רוצה שתתקרבי אלי. אני יכול לבקש ממך להתקרב ולעשות את זה בחיוך, ואני יכול גם לבעוט לך בצלעות. מה נראה לך יותר אפקטיבי," הוא שואלף רטורית, ומתחיל להדגים: תנועות קטנטנות של האגן על גבי האוכף, מצמוצים וצקצוקים ודיבורים – וגולן נראה מאשור לבצע את מה שמבקשים ממנו, כולל פקודות די סבוכות שהוא מבצע ביעילות מדהימה ובלי טרוניה אחת. אורי משנה מעט את זוית הישיבה על האוכף – וגולן יודע שכעת הזמן ללכת הצידה, או להזדרז, או לפנות לאחור, או להרכין ראש.

 

אז אולי אין סוסים שמדברים עברית, אבל יש גולן, שמדבר בשפת הגוף של אורי. כבר ראיתי סוסים נענים לאדוניהם מתוך אימה או הרגל, אבל דבר כזה טרם ראיתי: אורי עורך הדגמות, והן יכולות להיות שיעור נאה על הקשר שבין אהבה לאילוף, ועל חינוך בלי כאבים ומתוך כבוד הדדי בין אדם לבין חיה.

 

לא מענים, לא מוכרים אשליות

 

אז לא היה מופע רודיאו. אז מה. אז פסטיבל הבוקרים בגולן הוא לא בדיוק פסטיבל, אלא נסיון מרוכז להביא אנשים לחוות סוסים ולהתפרנס קצת. ממילא רוב הפסטיבלים העונתיים והיעודיים שלנו הם כאלה, אירועים די קטנים שנועדו להפיח מעט שמחה בתעשיית התיירות המקומית. לא נורא: לפחות לא עינו כאן פרים, או סוסים, ואורי לא מוכר אשליות- אלא גישה אחרת לבעלי החיים היפהפיים האלה.

 

וכן, יש רכיבות קבוצתיות – 100 שקל למבוגר לשעה של רכיבה, שלפניה יש הסברים מאלפים על אופיו של הסוס ועל הצורך להתייחס אליו בכבוד. ילדים מגיל 10 יכולים לרכוב בהדרכת מבוגר, וילדים קטנים מהם מוזמנים לטייל על סוס בזירה מגודרת ככל שיחפצו, גם כן בלווית מבוגר, תמורת 30 שקל. טלפון לתיאומים: 053-305515.