אתי לוי: בזכות עצמה

אוסף להיטי הזהב של אתי לוי מספק הזדמנות טובה להתחבר למיטב יצירתה

ספק אם אתי לוי היתה נעשית לזמרת אלמלא היתה אחותה של זהבה בן. גם חלק מתריסר האלבומים שהקליטה עד כה, מיותרים. אבל דווקא אוסף "להיטי הזהב" הראשון שלה מספק את ההצדקה להיותה זמרת מבצעת, וגם יוצרת, בזכות עצמה.

 

לוי אינה פרשנית גדולה. כוחה הוא בהיעדר היומרה ובפשטות הביצוע. היא אינטואיטיבית, אמיתית, ומספיק חמה כדי לעורר אמפתיה. בעיקר כשאינה פוחדת לחשוף את עצמה, כמו ב"את לא היא", שכתב דני שושן על התחרות בינה לבין תאומתה; ב"אמא", שכתבה בעצמה, באומץ וברגש, על אמה וסיבלה; וב"הבטחות" שכתב לה מנהלה ישראל בונדק.

 

האנכרוניזם הערבי בשירתה ("מלאך שמיים" על-פי עבד אל-וואהב), מייחד את לוי, אך הוא גם בעוכריה. ביותר מדי שירים היא נשמעת ערבייה ששרה בעברית, ולא ההפך. עניין של סגנון והחלטה מודעת או אי-יכולת לנטרל השפעה. נהדר ב"אנטינה חביבי" (ג'קי אלקיים), לגיטימי במחרוזת להיטים ערבית בדואית, בעייתי ב"נעלמת בלי מילים" (אנגלופולוס).

 

למרות המגבלות, "להיטי זהב" הוא אחלה אוסף. מגוון עם 15 להיטים ושירים מייצגים מדרכה של לוי - בהארד-קור מזרחי, בשילוב לחנים יווניים (ארבעה) וטורקיים (שלושה) נבחרים, בהתנסות בקצבים מערביים ,("פאסה פאסה"), בהשתטות וברצינות. חבל רק ששירת המחאה שלה נשארה בחוץ.

 

החפזון בהפקתו - הצלחת "יצחק" (לפי "טק-טק" של טטליסס) - מובן אבל אוסף בלי טקסטים ובלי מראי-מקום הוא זלזול בקהל. קרדיטים ליוצרים יש, אך גם לנגנים מגיע, ובטח לזמרים שותפים (שימי רון ב"קרוב ורחוק"; מי ב"פאסה פאסה" וב"עד אמות"?). כי אוסף עושים באהבה או לא עושים בכלל.