הסוף שלנו

אפוקליפסות ספרותיות לא צריכות להיות נחמדות, ואפרת רומן-אשר מנבאת לנו ב"עירושלם" - רומן בכורה מרשים ועוצמתי - סוף עגום במיוחד. אריאנה מלמד על ספר שאין בו טיפה אחת של אופטימיות

 

"מבזק חדשות מיוחד. השארתי את הטלויזיה פתוחה.

 

'בתל אביב קרס בנין העיריה, כשמטען נפץ ענקי התפוצץ למרגלותיו בשעה שבע הבוקר'.

 

כתבנו בככר רבין עומד בתוך גל הריסות וחטי מתכת וחשמל קרועים. יש לו מבט של יום הדין...מייד נשוב עם פרטים נוספים, ובינתיים, סקירה קצרה על יתר החדשות: ביפו, לאחר שפונו כל תושביה היהודים, נהרסו רוב המבנים שמהם נורו יריות בשבועות האחרונים. במרכז הכרמל קרס לפני שלושה ימים חלקו המערבי של הקניון, לאחר שמשאית נפץ, נהוגה בידי מוסלמי תושב העיר, התנגשה בו. בכפר סבא פונו ארבע שכונות לאחר שטילים נורו בטווח ישיר. נצרת פונתה מכל תושביה המוסלמים, מחשש למעשי נקם, לאחר שתושב העיר פוצץ את עצמו, ואיתו עוד עשרים ושבעה בני אדם, בלשכת האבטלה ההומה...

 

לאן אני אלך?"

 

 

זהו העולם שבו מתרחש סיפורה של אבישג, שייצא לה להיוולד בדיוק ביום בו פסעו כוחותינו בגאון בירושלים המשוחררת, ויצא לה לאבד את אביה, שהפך שיכור ניצחון ופנאט של הר הבית, במלחמת יום כיפור. עד כאן מציאות חיינו. ברומן ראשון ומרשים מאד, "עירושלם" מותחת אפרת רומן-אשר את המציאות הזאת ממש מעט ומביאה אותה לכלל סיכום הגיוני למדי, אם כי אפוקליפטי לחלוטין: בסוף יהיה רע מאד. יהיה חורבן עצום, ותהיה לידה חדשה. ורק מי שעוד יהיה מסוגל להבחין בקיומו של מלאך, יוכל איכשהו להיוושע.

 

אבישג היא אמנית רב-תחומית שחודשים ספורים לפני החורבן מבקשת לבנות מיצב בגיא בן הינום שהיה דומה ככל האפשר לרחם, ויכיל את הדרוש לשרידה בשואה שאפילו היא אינה יכולה לשער את ממדיה.

 

מצבה הנפשי, אם לומר זאת בעדינות, ממש לא טוב. אם לדייק: רוב הזמן ולאורך הספר הזה, טון הדיבור שלה בקולה הפנימי נע בין פסיכוזה המאפשרת צלילות מקפיאה לרגעים ונוסקת לנבואיות תלושה לרגעים. ביתר הזמן היא עסוקה בלברוח, לשרוד, להתבונן בחורבות עברה ולאפשר לנו לערוך את ההקשרים בינו לבין עתידה, ואולי, אם לא ניזהר, גם עתידנו. לזכותה של המחברת צריך לומר, שהיא נמנעת בקביעות מהטפה.

 

אבל בתוך החורבן הזה אבישג נושאת עובר ברחם שאינה דימוי, ואינה מגינה עליה מפני הבאות. היא לא רצתה בו. בזמנים שבהם לרצון האנושי אין כל משמעות בחיי העולם הזה, כשאיש אחד בדיוק מקרב את שפתיו לשפתי פיתה רכות בדוכן אוכל כשהוא מתפוצץ, כשאחרים מוכים ונשדדים ונחמסים ונורים ומתפוצצים באלפיהם, אין מקום אלא להתלבטויות הקיומיות, ואלה תלויות גם בתפיסת-המוסר של המספרת, ובהיסטריה הכללית שלופתת את ירושלים, ערש החורבן החדש.

 

אבישג היא לא גיבורה נחמדה. היא מרדנית, בועטת, מתאכזרת, ייצרית, משוללת אחריות לסביבתה, פוגענית – ושורדת, למרות שלה-עצמה לא ברור הצורך, או התכלית, של ההישרדות. המחברת מציידת אותה בקול חד וצלול וביכולת התבוננות-עצמית נדירה, וכך, גם במצביה הנפש היותר-מסוכסכים שלה, היא מסוגלת להתנתק מן הסיטואציה בה היא שרויה ולהתבונן ממעל או מן הצד, כמעט באדישות, בזוועות היום-יומיות שהיא ודומיה נחשפים אליהם בתוך הצורך לקיים חיים "נורמליים".

 

אלא שהחיים נפרמו מזמן. יחד עמם נפרם הסדר הכרונולוגי הטוב והמנחם של הדברים. זה ספר שאין לו ראשית ואחרית, הוא נע קדימה ואחורה על ציר זמן שמוכר לנו, שמתקיים ממילא בתודעה הישראלית באמצעות עוגנים שאין ביניהן לבין זוועה דבר וחצי דבר. כך, שמות הפרקים של הספר הם ברובם שורות משירים ישנים וטובים שאפשר להתחיל לפזם אוטומטית, אבל הקול המפזם ישתתק מייד במפגש עם עוד פיסת-מציאות בעיר ארורה, שהמחברת מציירת בקוים עזים וחטופים בקולה של הגיבורה.

 

אפוקליפסה עכשיו

 

זה לא ספר שיש בו שמץ של אופטימיות. תפקידן של אפוקליפסות ספרותיות אינו להתנחמד אל הקורא ולהעלות חיוכים על שפתיו. תפקידן – אם בכלל – הוא לצייר לו עולם אפשרי, מתקבל על הדעת, ועם זאת מצמרר ומזעזע, שהוא העולם שמצפה לקורא מעבר לעיקול, ממש עוד מעט. מטבען של אפוקליפסות ישראליות – בין היתר, "פונדקו של ירמיהו", הדרך לעין חרוד" והסוף המשובח של "עת הזמיר" – הוא, שהן צופות מצב בו המאבקים הגדולים הקיימים בימינו פשוט יתעצמו וייצאו מכלל שליטה, וגם אפרת רומן-אשר הולכת בדרך הזאת, אלא שהפעם – בגלל רוחו הרעה של הזמן הרע – ירושלים ההרוסה והבדיונית של המחברת נראית לגמרי הגיונית, כמעט ריאליסטית.

 

אם תרצו, ואם אתם אנשים אופטימיים, זהו גם ספר על אודות בחירה בחיים. כאן, לטעמי, המחברת הקצינה והטעינה את הבחירה הזאת במשמעויות דתיות שלא מתחייבות מקולה ומאופייה של הגיבורה, אבל מי יודע: אני הרי לא חייתי בעיר ההרוסה של אבישג, ואולי מי שחי כך אנוס לגייס לעצמו תעצומות-נפש ממערבולת של טקסטים מקודשים עתיקים.

 

בשדה ספרותי אסקפיסטי, בו כותבים עסוקים בגומת הטבור של עצמם, בו כותבים מתחילים רואים לעצמם חובה קדושה לייצר טקסטים על אודות הפרידה מן החבר/ה והבהייה העצובה בתקרה, קולה של אפרת רומן-אשר הוא ייחודי ומלא עוצמה, וצריך לברך עליו: צריך גם להמתין ולראות מה תעשה בספר הבא, ואם תבין כי הקול הזה יפה עד מאד לסיפור של חורבן ממשמש, ואסור לו להיות הקול הספרותי היחיד שתפיק מתוכה. מתוך הערכה לספר הזה, אמתין לבא, בתקווה שנולד לנו כישרון רציני.