עבורי, השם "סמי מיכאל" הוא שם נרדף ליושרה אינטלקטואלית בספרות העברית. איכשהו תמהתי על עוצמת הזעם שהופנתה כלפיו בחודש האחרון: הדבר מוכיח, למרבה הצער, כי אצלנו מרבים לקרוא כותרות במקום לקרוא ספרים. הרי מי שרוצה יכול היה לדעת, כבר מתוך עיון ב"חסות", כי האיש הזה יוצר בדיוק את מה שהוא מאמין בו, וכי האמונות האלה נותרות מוצקות גם בחלוף השנים, ואולי גם מתחזקות כי השנים מקהות ומקרנפות אותנו, אבל לא אותו.
לא יכול אחרת
מהי יושרה אינטלקטואלית? כשאדם חי בתוך תרבות אלימה שמתנהלת על סף האפוקליפסה מדי יום, כשהשיח הציבורי מלא עויינות קוטבית, כשהכיבוש מתמשך כמעט ארבעים שנה, והן שנים רעות כשל עם שצועד במדבר ולא מחכה לו דבר בצד השני, יש בדיוק שתי עמדות מוסריות שיוצר יכול לנקוט בהן – ולא חשוב כאן היכן הוא מציב את עצמו על גבי הקשת הפוליטית-הציבורית.
העמדה האחת היא התעלמות מנומסת. רוב סופרינו בחרו בה. אנתרופולוג כי יגיע מן המארס וינסה להבין את התהליכים הגדולים שעברו על החברה הישראלית רק מתוך עיון בפרוזה, יגיע למסקנה שישראל היא מקום נוח למדי, בו רבים וטובים מן היוצרים מתרפקים על האישי-אינטימי-ביתי, ובאמת, אם היו כאן שנים איומות, אפשר למצוא אותן לעתים רחוקות מדי בתוך יצירות ספרותיות. נכון, יש סופרים מעורבים פוליטית. אבל רובם מעורבים כך, שהיצירה שלהם מנותקת לחלוטין מפעילותם הציבורית המתוקשרת.
בעיני, זו לא חוכמה גדולה לעמוד על במות ציבוריות ולהינשא על גל של אהדת המונים ולקרוא מניפסט פואטי מתלהם ואחר כך לשוב הביתה, אל התה והלימון והסיפורים הישנים והמנחמים. בעיני, מי שחי במקום הזה ובוחר לכתוב בשפתו, אנוס מכורח מצפונו להישיר מבטו נכוחה אל העולם שבחוץ ולגרום לו להיכנס אל בין דפי ספר.
נוח להתעלם. האישי-אינטימי-פרטי מקפיץ ספרים לראש רשימת רבי המכר.
סמי מיכאל כותב כפי שהוא כותב משום שיושרה אינטלקטואלית אמיתית פירושה, שאינך יכול לכתוב אחרת. בכל ספריו תמצאו, אם לא ערבים ויהודים, אז אשכנזים ומזרחים, וממילא יהיה ביניהם מאבק. בכל הספרים שלו תוכלו למצוא גיבור אחד שמארת הזרות המוחלטת נפלה על ראשו שלא בטובתו, הוא עומד מחוץ למחנה בתחושה של החמצה, כי נעים יותר בפנים, אבל ההחמצה הזאת היא גם יסודה של פעולה אינדיבידואלית שאיננה מתחשבת בנימוסי הזמן והמקום, כמו שגיבור ספרותי אמיתי צריך לפעול.
הוא אחד האחרונים בני דורו ששפת אימו אינה עברית, ושהאידאולוגיה התרבותית שהוצמדה לחלום הציוני אינה מדריכה את כתיבתו. אהרון אפלפלד הוא דוגמא אחרת לבני אותו דור שחשיבתם נותרה עצמאית לחלוטין מן הצייטגייסט המפאיניקי, אבל אפלפלד בחר לכתוב מחדש, שוב ושוב, את העבר – ואילו סמי מיכאל מושך את גיבוריו בציציותיהם אל ההווה ומכריח אותם להתבונן בו נכוחה.
זכרונותיו של מהגר
כשקראתי את "חסות" בפעם הראשונה, כנערה, הבנתי משהו שהספרות העברית לא סיפרה לי עד אז: שאנחנו מתחלקים לילידים ולמהגרים. ושיש ביננו תהום שרק בעמל רב ומתמשך תגושר. וזה עמל של דורות. נכון, אשכנזים-מזרחיים הוא ציר אחד של מאבק משני עברי התהום, ומיכאל בהחלט מכיר בחשיבותו פעם אחר פעם, כולל ב"מים נושקים למים", ספרו האחרון : אבל הציר המשמעותי יותר, וגם הלא-מדווח, הוא זה שעל קצהו האחד ניצבים דוברי השפה בני הארץ, שהם דגם אדוני הארץ, ועל עברו השני - מבחינה ספרותית – ניצב סמי מיכאל כמעט לבדו.
ההתקבלות ההדרגתית שלו היתה עבורי תעודת הצטיינות לקוראים ישראלים, שיכלו לאהוב אותו למרות שהציב בפניהם לא אחת מראה מאד לא נוחה. ב"חופן של ערפל" וב"חצוצרה בואדי" בחר גיבורים שאינם "משלנו", ובחר לתת להם קול במקום לכרות את לשונותיהם. ב"ויקטוריה", שהיה רב מכר גדול, לא התרפק ולא התנחמד על סיפור משפחה רווי נוסטלגיה מזוייפת, אלא ידע - שוב – להביא את התבוננותו המפוכחת, חפה מכל זיוף, אל הדמות המורכבת שיצר, ואל הסיפור המורכב לא פחות של חיים יהודיים בעירק, שהיו גם חייו. הוא לא התפתה אפילו לרגע לכתוב ספר שיתיישר עם רוח הזמן החדשה בסיפוריהם של מזרחים: סמי מיכאל פשוט לא מתיישר, אלא חוצב דרך באבן. וגם במים, כמובן. שנים ארוכות היה הידרולוג, ורק ב"מים נושקים למים" התעכב על כוחם העצום כמטפורה.
פעם שוחחנו על כך שמהגרים אינן יכולים לכתוב אוטוביוגרפיות שיש בהן מסלול לינארי-כרונולוגי מובהק. כלומר, נולדתי-גדלתי-התחנכתי הוא סיפור של בני הארץ, ומי שלא נולד כאן ולא גדל כאן ולא התחנך כאן, איכשהו יהיה אנוס לשוב ולטוות את סיפורו מקרעים של זמן, מקום ולשונות. וזה גם לא יהיה סיפור מנחם אחד, כי מהגר, אפילו הוא סופר אהוב ומוערך, חי גם בטריטוריה של זכרונות.
"אני לא רוצה לחזור ולבקר בעיראק", הוא אומר במוצאי שבת של פיגוע. "עיראק שלי כבר איננה המקום שאראה היום, וכל היתר שמור טוב יותר בזכרון". משום כך, יכולתם למצוא אותו חתום על תרגומים של היצירות הגדולות של הזמר הערבי שהוקרנו בערוץ הלווין. משום כך, תמשיך הספרות שלו לנוע בין "כאן" לבין "שם" בלי הכרעה, לבד מן ההכרעה המוסרית.
השיחה מתארכת מעט: סמי מיכאל הוא איש אופטימי באופן מעורר הערכה, אבל הייאוש של שלוש השנים האחרונות מחלחל לתוך הדברים עד כדי כך, שהוא מבקש למחרת לא לפרסמם. בניגוד לאינסטינקט העיתונאי האוטומטי, אני נעתרת לו מיד ובלי כל נסיון להתמקח. אני יודעת שבספר הבא שלו אמצא גם את התקווה וגם את הייאוש מן המקום הזה, וששוב, בדרכו שאין לה מקבילה אחרת, הוא ייאלץ אותי לחשוב ולבחור לבד בין השניים. על כך – ועל הספרים – אני אסירת תודה.