מלכתחילה, היא נועדה להרתיע את כל המשוגעים של העולם לבל יכעיסו את אמריקה ולבל יעלו לה על העצבים. אמריקה כועסת ועצבנית תתנפל על כל קנאי וטרוריסט ותכריע אותו ארצה. עכשיו, לאסוננו, המצב אחר לחלוטין: במקום הרתעה רבתי ניתן עידוד לכוחות החושך – משוגעי כל העולם התעודדו.
המצב שנוצר בעיראק מבהיר למשוגעים ש"השד האמריקני" אינו נורא כל-כך. אפשר להתעמת אתו, להסב לו אבדות ולהוציא אותו משיווי המשקל. הם שומעים את הקולות שעולים עכשיו מאמריקה, קולות של תסכול ומורת רוח, ומאמינים שמה שקרה לארה"ב בוויטנאם יקרה לה גם בעיראק. אם רק יגביר הטרור את מכותיו, עוד יחריף הוויכוח באמריקה, שפותחת שנת בחירות רגישה, והנשיא יגיב כפי שיורו לו סקרי דעת הקהל, שנוטים בהדרגה לרעתו.
עוד מבינים המשוגעים שמפלה צבאית אינה סוף העולם. הנה, עיראק נחלה תבוסה איומה בשדות הקרב, אבל יש חיים אחרי התבוסה, ויש עדיין יכולת התנגדות מרשימה. המציאות העיראקית כבר נותנת אותותיה באפגניסטן – עוד זירת התגוששות אמריקנית. גם שם המצב בכי רע. הטאליבן שב והרים ראש, ומי שמעז להוציא את אפו מחוץ לקאבול הבירה הוא מטרה ודאית לפיגוע. יותר משאמריקה מושלת באפגניסטן, מושלים בה כל "המורדים" למיניהם.
ההשפעה החמורה ביותר של האין-אונות האמריקנית היא, כמובן, עלינו, על הישראלים. לפני כמה ימים, בהפגנה של ארגון פלסטיני קיצוני ברמאללה, נשמעו קריאות לחקות את "פעולות ההתנגדות המוצלחות" בבגדד: אם העיראקים מסוגלים לטלטל את "השטן הגדול", למה לא יוכלו הפלסטינים לטלטל את "השטן הקטן"?
מההשפעה המסוכנת הזאת, בדיוק מפניה, הזהרתי כאשר דובר כאן על "מזרח תיכון חדש" לאחר המלחמה בעיראק – לא "החדש" של שמעון פרס אלא זה של ג'ורג' בוש ואריאל שרון, שני מאמינים בכוח הכוח, גם כאשר הוא אינו נתמך ביוזמה מדינית. אין כוח כזה בעולם, שפותר בעיות סבוכות כמו בעיראק, כמו אצלנו. אוי למי שאין לו כוח, ואבוי למי שמשלה עצמו כי על הכוח לבדו הוא יצעד ויממש את מטרותיו המקוריות. כמה רחוק ומופרך נראה היום "המשטר הדמוקרטי" שהיה צריך להיבנות בבגדד, במהרה בימינו.
עכשיו המצב באמת מסובך: האמריקנים אינם יכולים להישאר, אבל הם גם אינם יכולים לצאת. את עיראק כמו את השטחים הפלסטינים, אי אפשר לבלוע, אבל גם אי אפשר להקיא. אם, חלילה, ייסוגו האמריקנים בהקדם, מוכים וחבולים וזנבם בין רגליהם, זאת תהיה מכה ניצחת לכל העולם הדמוקרטי וזריקת מרץ לכל כוחות האופל באשר הם.
האמריקנים, שזלזלו בקהילה הבינלאומית, יצטרכו עכשיו לחזר על פתחיה, להתחנן לעזרתה הדחופה ולשלם על כך. הם יצטרכו גם לעשות ויתורים בפועל: להעביר, לפי שעה, את האחריות הכוללת בעיראק לאו"ם; לקבוע תאריך מוגדר לבחירות כלליות בעיראק ולצאת ממנה כבר בראשית השנה הבאה; ואולי גם להתחייב על נכונות אמיתית לממש את "מפת הדרכים", בלי הנחות לא סבירות לפלסטינים, אבל גם בלי עצימת עין למעלליו של שרון ולתעתועיו.