המסע הכי עולמי

מי לא מקנא באיש שהיה בכל העולם, מהקוטב הצפוני עד אנטארקטיקה, מפיסגת האוורסט ועד ים המלח, מסיביר ועד ארץ האש. אצל איל פלד, האיש שעשה את זה במסגרת התוכנית "מסע עולמי", זו אולי עבודה, אבל אין ספק שהוא נהנה מכל רגע. לכבוד אוטוטו 200 תוכניות, הוא מספר על המקומות הכי הכי

כשהייתי בן שש, נכנסתי בפעם הראשונה לאולפן טלוויזיה. זה היה בבוסטון, בצילומי תוכנית הילדים הכי לוהטת של שנת 1966 בארצות הברית, "בוזו הליצן" (Bozzo the Clown). עד אותו היום ראיתי את התוכנית רק בטלוויזיה ופתאום הייתי שם, בתוך האולפן, קרוב לבוזו. היה חשמל באוויר, ואת ההתרגשות אני זוכר עד היום. כשחזרה המשפחה לארץ, שנה אחר כך, עוד לא היתה כאן טלוויזיה ואף אחד בבית ספר לא הבין על מה אני מדבר. בערך אז מינתה הממשלה את אבי, עוזי פלד, לשמש כסגן ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. מאז, אפשר לומר, אני נושם, אוכל, חי ואוהב טלוויזיה.

 

כשהוקמה "טלעד", בשנת 1973, הייתי בן 14. אני זוכר את עצמי בכל חלקי האולפן וניידות השידור שלה, דוחף מצלמות גדולות ממני, שולט בכל המתגים של שולחן הניתוב ומתמצא בעיניים עצומות במבוך הכבלים שבמעברים הנסתרים של הקירות הכפולים. אולפני "טלעד" היו מגרש המשחקים שלי.

 

אחרי ארבע שנים וקצת בצבא (רס"ן במילואים), נרשמתי ללמוד קולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. במשך שלוש שנים הדרכתי ספארי באפריקה וטיולים באסיה, על מנת לממן את הלימודים והדירה בתל אביב. אחרי הלימודים חזרתי לירושלים והתחלתי לעבוד ב"טלעד" כסמנכ"ל לשיווק ולהפקה. בשנת 87' עזבתי והקמתי חברת הפקות פרטית, "עידן חדש", ומאז - כבר 16 שנים! איך שהזמן רץ - אני פועל כמפיק טלוויזיה עצמאי. לאורך כל השנים המשכתי במקביל גם בקריירה של מדריך טיולים ב"חברה הגיאוגרפית" ושוטטתי בעשרות ארצות על פני כדור הארץ.

 

כשזכתה "טלעד" בזיכיון לשידורי ערוץ 2, הפקתי במסגרת "עידן חדש" את השעשועון המקורי "יותר מזל משכל", עם דני רופ ואחר כך עם נתן דטנר, את תוכנית הילדים "יוסף המספר", את "שישי וחצי" עם עינת ארליך וגם את "מסע עולמי עם איל פלד". במקביל סדרות הטלוויזיה הפקתי (עם שותפי מאיר כץ) גם מספר לא קטן של סרטים דוקומנטריים, שהבולטים ביניהם הם "זהבה בן - כוכב אחד לבד" (ל"קשת"), "נהלל" (לערוץ הראשון), "אדינבורו לא מחכה לי" (ל"טלעד"), "ג'נין - יומן מילואים" (ל"טלעד").

 

אבל ה"בייבי" שלי היא ללא כל ספק "מסע עולמי", תינוק שהיום כבר בן 10. תוכנית הטלוויזיה היחידה שרצה את כל עשר השנים של ערוץ 2 ברציפות. "מסע עולמי" התחילה כתוכנית אולפן עם כתבות מצולמות מהעולם, בפרה-פריים של שבת (בשנת 1994), ובשבע השנים האחרונות מציגה סרטי מסע (בז'אנר המוכר בעולם כ-Trtavel Documentary) בלב הפריים טיים, ונמצאת כמעט דרך קבע ב"מקום טוב למעלה" בטבלאות הרייטינג של עשר התוכניות המובילות.

 

עד היום הפקנו כמעט 200 (!) תוכניות של "מסע עולמי" (אוטוטו המסיבה הגדולה...) מכל יבשות תבל, ויחד עם שתי סידרות הבת, "מסע עולמי אקסטרים" ו"מסע עולמי - שבע הפסגות", הגענו כמעט לכל פינה בעולם - מפיסגת האוורסט ועד ים המלח, מאנטרקטיקה ועד הקוטב הצפוני, מסיביר ועד ארץ האש - פשוטו כמשמעו: נסענו, טיילנו, צילמנו ושידרנו.

 

למרות ש"מסע עולמי" מזוהה איתי כמעט אחד לאחד, אי אפשר לעשות טלוויזיה לבד. הגאווה והתודה הגדולות ביותר שלי - וגם זה ייחודי מאוד ל"מסע עולמי" - הן לגרעין הצוות המקצועי המצוין שמלווה אותי בכל השנים האלה. כן, כן, צוות קבוע כבר עשר שנים: הצלמים אשר בן יאיר-אילן ורונן עזו, העורך אמיר מירום והמפיקה ליאת שושן.

 

המקום הכי מוזר

 

המכבסה הציבורית הפתוחה במומביי (לשעבר בומביי) בהודו. 5,000 בני אדם מכבסים בגדים של עיר שיש בה 20 מיליון תושבים בעבודת יד, באמבטיות אבן, במסחטות ישנות, עם מגהצי פחמים. מכונה אנושית שלא תיאמן, ועוד יתר מדהים - איך כל אחד מקבל את הכביסה שלו חזרה הביתה.

 

הפסטיבל הכי מרשים

 

האי באלי באינדונזיה הוא המקום הכי מכושף בעולם. בטקס שמתקיים אחת ל-270 יום, ובדרך כלל סגור בפני זרים, נכנסים המשתתפים למצב משולב של אקסטזה והיפנוזה ועוברים לפאזה אחרת של מודעות. מחופש בתלבושת מקומית נכנסתי לתוך התהלוכה וצילמתי מקרוב את המשתתפים, כשהם נועצים חרבות בחזם במסגרת המלחמה בין כוחות הטוב לכוחות הרשע, בפסטיבל הדתי הכי חשוב של באלי.

 

המצב הכי מביך

 

בטיסה לאוסטריה אבדה המזוודה שלי. בבוקר התארגנתי על חולצת פולו כתומה ויצאנו לצלם ברחובות וינה. בדרך כלל המקומיים לא שמים אלינו לב אבל הפעם זכיתי להתעניינות מיוחדת. מעת לעת ניגשו שוטרים וביקשו לראות דרכון ותעודת עיתונאי, ואף רצו לעצור אותי בגין שוטטות והתחמקות מעבודה. רק אז התברר שחולצת טריקו כתומה היא המדים הרשמיים של מנקי הרחובות של העיר...

 

הלילה הכי קר

 

במהלך צילומים באוזבקיסטן יצאנו בטיסת בוקר לעיר חיווה, נווה מדבר על דרך המשי בלב מדבר קאראקורום, והיינו אמורים לחזור לטשקנט בטיסה של שש בערב. הטיסה בוטלה, והטיסה הבאה אחריה היתה בשעה שמונה. שמונה בבוקר למחרת. את הלילה עשינו בטרמינל החדש של שדה התעופה שהיה אז בבנייה, והיו בו חלונות ענקיים ואף לא זכוכית אחת. העייפות, העצבנות, התיסכול והשיעמום היו כאין וכאפס לעומת הטמפר טורות שירדו עמוק מתחת לאפס. למחרת בבוקר הפשרנו, טסנו וצילמנו שתי תוכניות נוספות לאורך דרך המשי - בסמרקנד ובבוכרה.

 

הרוח הכי חזקה

 

כשצילמנו בקייפטאון שבדרום אפריקה החלטנו לנסוע לקצה הכי דרומי של היבשת השחורה. לכף הדרומי, לא רחוק מכף התקווה הטובה, לצוק הסלע שהוא השפיץ הדרומי של אפריקה. הנוף משם מרתק, אבל דווקא באותו היום נשבה רוח בעוצמה שלא תיאמן. הסאונד היה אבוד והחצובה בוקי עמדה על כנה. הספקתי לומר משפט אחד קצר למצלמה, לפני שהרוח מילאה את בגדי כאילו היו מפרשים והעיפה אותי, ממש כך, החוצה מהפריים...

 

הרגע הכי מפחיד

 

המרפאים בכוח האמונה בפיליפינים מתיימרים לבצע ניתוחים ללא הרדמה וללא סכין. לטענתם, הם יכולים להחדיר את ידם לבטנו של המטופל ולסלק משם את החלקים החולים. בחסות צוות הצילום הפקרתי את גופי למטפלת פיליפינית בפרבר מרוחק של מנילה. מצויד בספקנות ובציניות מערבית מיהרתי לשכב על הגב. דקות אחר כך, כשהבטן בוערת מחום והצלמים התחילו להחוויר, התחלתי לדאוג. הניתוח הצליח והחולה עדיין חי...

 

המסע הכי מרגש

 

במסגרת "מסע עולמי" קיימנו שני מסעות תחת הכותרת "סמייל מקדונלד'ס", לטורקיה ולכרתים. בכל מסע אירחתי חבורה של 16 בני נוער שחלו בסרטן. הטיולים שעשינו היו טיולי הרפתקה וכללו רפטינג, ג'יפים, טרקים, אופני הרים, שיט, רכיבה על חמורים ועוד פעילויות אתגר למיניהן. זאת חבורה של מנצחים, ילדים גדולים מהחיים, שהיתה לי הזכות לטייל עימם כמה ימים. בלי שום ספק, המסעות המרגשים ביותר.

 

האנשים הכי נחמדים

 

יש הרבה אנשים נחמדים בהרבה מקומות בעולם. ויש גם נחמדים פחות. אבל אין ספק שהמקום שבו כמעט תמיד אפשר לפגוש אנשים נחמדים עם הרבה מצב רוח טוב הוא פאב אירי. מכל הפאבים האיריים שהייתי בהם, והייתי, הערב הנחמד ביותר היה אצל "גרי קויינס" בקצה הצפוני של חבל קונמארה במערב אירלנד. כמה פיינטס של גינס ועוד כמה כוסיות של בושמילס וג'יימסון, מוסיקה, ריקודים - ואפילו המצלמות שלנו יצאו מפוקוס.

 

הנסיעה הכי מוזרה

 

גלשתי בעגלות עץ באי מדיירה, רכבתי על פילים בהודו, עמדתי רועד ברכבלים חורקים ושטתי על קליפת אגוז באגמי אתיופיה - אבל הנסיעה הכי מוזרה שלי הייתה דווקא בצרפת. מתברר שבחבל בורגונדי - ארץ של יין משובח ונוף של גבעות - יש לאנשים תחביב מוזר של מירוץ חצאי מכוניות. והאמינו לי, זה לא קל כמו שזה נראה...

 

השקיעה הכי יפה

 

בשנים שבהן הדרכתי טיולי ספארי באפריקה הייתי משוכנע שהשקיעות היפות ביותר מתרחשות במישורי הסוואנה של מזרח אפריקה, כשג'ירפות ארוכות צוואר ועצי שיטה רחבי ענפים משמשים כרקע צלליות דרמטי. ואז הגענו למאוריציוס, וראינו את הדייגים חוזרים אל החוף על רקע שקיעה מהממת. התמונה הזאת הפכה להיות הפריים הסוגר, עם לוגו המצפן, של הפתיח הקבוע של "מסע עולמי".

 

השמחה הכי טבעית

 

אהבתי כמעט כל דקה שהייתי בקובה. גיליתי שאני מגמגם ברגליים כשניסיתי ללמוד לרקוד סלסה, והתנהגתי כמו ילד קטן בלונה פארק ליד המכוניות האמריקאיות הישנות שברחובות. אבל כל החוויות הקובניות מתגמדות ליד חגיגת רחוב ספונטנית ושמחה שהתרחשה בעיר סנטיאגו דה קובה, סתם ככה באמצע היום. זקנות וילדות, קשישים וברנשים, כולם מתמסרים בבת אחת, בלי שום עכבות, לקצב המהפנט. שעתיים של טירוף חושים מוחלט.

 

המפגש הכי מיוחד

 

בכפר הדייגים קוהימר היתה לי הזכות לפגוש אדם זקן וצנוע, שהים חרש קמטים עמוקים בפניו, ואף שזה מכבר עבר את גיל 100 לא הפסיק אף פעם לעשן סיגרים קובניים עבים. האיש הזה היה שותפו של הסופר הנודע ארנסט המינגוויי למסעות הדיג והדמות עליה ביסס את דמותו של הדייג בספרו "הזקן והים", שזיכה אותו בפרס נובל לספרות. כשנתיים אחרי שביקרתי אצלו הלך הדייג הזקן לעולמו.

 

השוק הכי מדהים

 

קשה, קשה לבחור. השוק הצף בתאילנד מיוחד במינו. השוק בסמקרנד על דרך המשי עשיר וססגוני. השוק הפתוח של אדיס אבבה הוא הגדול באפריקה. השווקים של מרוקו צבעוניים ביותר, ובשוקי הפשפשים של אירופה יש מכל הבא ליד. היינו וצילמנו בכולם. אבל השוק הכי מפתיע, ומבחינה זאת הכי מיוחד והכי מדהים, הוא שוק הדגים בטוקיו, שבו מחירם של דגי טונה ענקיים יכול להגיע למאות אלפי דולרים.