1. מי אחרון?
ישראלים שמגיעים לאירופה וגם לארה"ב בפעם הראשונה נתקלים בתופעה מוזרה. התופעה הזו מתרחשת ברחוב - ליד תחנות האוטובוסים, וגם בכניסות למוזיאונים ולאתרי תיירות: טור ארוך של אנשים שעומדים בסבלנות אחד אחרי השני, בלי חבלים חוצצים ובלי מספרים, שבסך הכל מחכים לתור שלהם להיכנס. אין דחיפות, אין "אני הלכתי לשנייה לסידורים", אין "הייתי פה קודם" ואין "יש לי רק שאלה".
בארץ, כידוע, תור הוא תמיד בערבון מוגבל, וקשה להסתדר בו בלי מרפקים ועור של פיל. בסופרמרקט תמיד יהיה את אותו אחד שיגיד "יש לי רק את זה", וינסה להיכנס לפניכם, למרות שלא מגיע לו. בעלייה לאוטובוס תמיד, אבל תמיד, ינסו להיכנס כמה אנשים במקביל. בבית המרקחת של קופת חולים או בבנק, שם יש מספרים, תמיד יהיה את זה שייקח 10 מספרים או יותר, ייצא לסידורים ויחזור אחרי שעה. אז מה אם הוא פוגע בכל אלו שמחכים כמו ילדים טובים.
כי בארץ התור נראה בדרך כלל יותר כמו התקהלות של אנשים, ואף פעם לא ברור מי אחרון, וגם אם אתה חושב שאתה אחרי מישהו, יצוץ פתאום אדם שיגיד לך: "הייתי פה פה קודם, שאל את זה שלפניך". וזה שלפניך יהנהן בראשו, כי מה אכפת לו. ככה, אגב, אנחנו גם מתנהגים בכביש: עוקפים בפראות, נוסעים בשוליים.
עצוב, אבל ככה אנחנו נראים.
(שלומי דונר)
2. מס מערפל חושים
אני מניח שהתחושה מוכרת לכל מי שניסה לקנות בישראל כהיל מיבוא כלשהו; הלם, שוק. ערפול חושים מוחלט. 450 שקל ידרשו מכם תמורת בקבוק קוניאק של מותג נודע, בעוד שבמטוסי אל-אל תוכלו לרכוש אותו ב-35 דולר בלבד.
עבור אותו קוניאק, אך הפעם מיושן כהלכה במשך 25 שנה, תתבקשו להיפרד בארץ מ-1,500 שקל (ובמלים: אלף וחמש מאות שקלים). ולא תעזור טענתכם, המוצדקת על פניה, שבדיוטי-פרי ניתן להשיג אותו תמורת פחות ממאה דולר. וכן הלאה לאורך ולרוחב המדף: ויסקי סקוטי מעורב או עשוי שעורה, וודקה צוננת, טקילה חושנית – הכל יעלה בארץ בערך פי 3. למה? מכס.
אין לי טענות למשווקים, כמובן. הם צודקים; המכס המוטל על כהילים מיובאים בישראל הוא בין 200 ל-300 אחוזים. אבל כל העניין מתחיל להזכיר קצת את שידורי הטלוויזיה הישראלית בימי המחיקון, כאשר טלוויזיה צבעונית נחשבה (בטמטום ובאדנות) למותרות של המאיון העליון.
דחילק, חברים יקרים במכס ובכנסת, אולי לא שמתם לב, אבל היציאה לחו"ל הפכה בעשור האחרון למשהו שכמעט מחצית האוכלוסייה עושה די בקביעות. אולי לא שמתם לב, אבל לצורך קניות בדיוטי-פרי – דין דיל 129 דולר לתורכיה כדין מסע במחלקה ראשונה לאלסקה.
ההתרשמות שלי היא שלמעט חריגות צנועות בהיקפן, אף אחד לא באמת קונה אלכוהול יקר בארץ; תמיד אפשר לבקש ממישהו שנוסע, או להביא בעצמך, ביציאה הקרובה לאנטליה. ככה שכל המכס הזה הופך ישירות למס מיותר לאלה שלא נוסעים אף פעם, ולא מכירים אף אחד שנוסע.
בקיצור; יאללה, די כבר עם העניין הזה. אנחנו התבגרנו. ואתם?
(גדי שוורץ)
3. בחדרי החקירות של ישראכרט
לפני כחודשיים יצאו מ' ובן זוגה הטרי לירח דבש במזרח הרחוק. החופשה חלפה בנעימים וביום האחרון החליטה מ' (שאגורה לא נותרה בארנקה) לגשת לכספומט הקרוב ולהוציא בעזרת ידידה ה"מסטר קארד" סכום כסף לקניות אחרונות. התהליך עבר בשלום, כך חשבה, עד ששלוש שעות מאוחר יותר גילתה כי הכרטיס החביב שנח לו קבוע בארנקה, דווקא לא שם.
כמו אזרחית טובה פנתה מייד טלפונית למשרדי מסטר קארד בארץ וביקשה לבטלו. הפקידה שמחה לעזור.
כשחזרה לארץ גילתה כי במהלך השעות האחרונות בהן לא היה הכרטיס בידיה. נשלפו מן הכספומט עוד כחמש מאות דולר (40,000 רופי) . כמעט חודש מיום שחזרה עבר עד שאיתרה את האדם איתו היא אמורה לדבר בנושא. למרות בקשותיה החוזרות ונשנות לא טרח האיש לחזור אליה ורק לאחר שאיימה כי תפנה לעיתונות עלה הנושא על סדר היום.
בשלב ראשון שאל אותה הנציג שאלות על מצבה הכלכלי, מצבם של הוריה (האישה להזכירכם נשואה כבר בעצמה) , האם יש לה עבודה קבועה, אוטו וכו' ואף טרח ואמר כי אם היה הכסף נגנב בחנות למשל לא הייתה כל בעייה להחזיר את הכסף, כיוון שזה נגנב מכספומט בעזרת קוד אישי– יש בעייה. אם היתה פה גניבה, הבהיר החוקר, היה הגנב לוקח יותר מחמש מאות דולר.
תגיד, שאלה אותו מ' בנימוס, אני אשמה שמי שאימץ את הכרטיס שלי לא גנב מספיק לטעמך? ומה, לא שמענו מספיק סיפורים על גניבות קודים אישיים במהלך הוצאת כסף מכספומט? ומדוע אני צריכה כבר למעלה מחודשיים לממן את אותו גנב מכיסי?
העניין יסתיים, אמר החוקר, רק אם תעמדי לחקירה רשמית שתיערך על ידי נציג החברה. בואי לתל אביב, נחקור וניראה.
מ', ששמרה עד עכשיו על קור רוח, הרגישה שעולה לה הסעיף. פתאום הבינה כי חברת האשראי לגמרי לא מאמינה לה ומתכוונת לטרטר אותה. ואתה תשלם לי על יום החופש שאני צריכה לקחת מהעבודה? שאלה את החוקר בעלבון עמוק. אולי תבואו אתם לכאן, אלי הביתה למשל , ואשמח לענות על כל אחת משאלותיכם..?
לא, ענה החוקר בנונשלנטיות, החקירה צריכה להיערך במשרדי החברה או בסניף הבנק המקומי. למה כבר לא תחקרו אותי בכיכר המרכזית של היישוב הקטן בו אני גרה? שאלה מ', ככה יהיה מעניין לכולם, לא רק לפקידי הבנק שמכירים אותי ואת כל המשפחה המתגוררת במקום? תל אביב, בנק, או בכלל לא, ענה החוקר.
מ' מתלבטת. מחד היא רוצה את הכסף בחזרה, מאידך לא מוכנה לעבור מסע השפלות מעצבן. מה שבטוח, היא כבר לא תשתמש יותר במאסטר קארד.
(טלי חרותי סובר)
4. המקדמות של מס הכנסה
את המקרה הבא כדאי לקרוא פעמיים כדי להאמין. לא' יש נכס קטן באחת מערי גוש דן (משרד צנוע בן 2 חדרים), אותו הוא משכיר ב-30 השנים האחרונות בסכום סמלי שעומד היום על 1,000 שקל בחודש. הסכום הפעוט הזו הפך ברבות הימים את א' (שהוא ואשתו הם עובדים שכירים שמשלמים מס כחוק), לעבד של מס הכנסה.
בשל ההכנסה ברוטו בסך 12,000 שקל בשנה מהשכרת הנכס, נאלץ א' למלא (באמצעות מנהל חשבונות ששכר) כל שנה דו"ח של מס הכנסה, עונש לא קטן, שגם כרוך בתשלום.
ככה זה עובד: השוכר מנכה 35% מס במקור, ובסוף שנת המס מביא א' את כל האישורים ובמס הכנסה עושים את החישוב אם שילם מספיק מס על שכר הדירה.
זה היה טוב במשך שנים. עכשיו נולדה טרדה חדשה: א' קיבל לביתו פנקס מקדמות! בהתייעצות עם מנהל החשבונות הוחלט שעקב העיצומים במס הכנסה (לא ניתן לבטל את הפנקס), רצוי שא' ישלם את המקדמות כדי למנוע קנסות של אלפי שקלים בחודש היוצאות אוטומטית מהמחשב.
ואז מה מתברר? כי המקדמה הדו-חודשית שעל א' לשלם היא בסך 24 שקלים. בשביל הסכום הזה הוציאו במס הכנסה פנקס שלם של מקדמות, שלחו אותו לא' בדואר וזה צריך עכשיו לגשת לסניף הדואר ולשלם, רק כדי למנוע קנסות מיותרים. והרי בכל מקרה בדו"ח שיגיש במרץ-אפריל הקרוב ידווח על מלוא הכנסותיו ה"אדירות" מהשכרת הנכס.
היות ומדובר בנישום ותיק, שמקפיד כל שנה על מילוי הדו"ח ושהכנסותיו מהשכרת הנכס לא השתנו שנים, למה לא חושבים במס הכנסה לייעל את התהליך ובסכומים פעוטים כל כך להניח לא' ולהמתין לדו"ח השנתי. ואולי השאלה היא רטורית.
(דוד הכהן)