החראקירי של ממשלת ישראל

הקיצוץ בתקציב התרבות בשנה הבאה ינחית מכת מוות על התרבות בישראל. אלפי אנשים יאבדו את מקור פרנסתם, וחיי הרוח של אזרחי המדינה ייפגעו פגיעה אנושה ובלתי הפיכה

בסיום ספרו "שמשון" שם ז'בוטינסקי בפי גיבורו צוואה רוחנית אל בני עמו. בצוואה שלושה סעיפים: לקבוץ ברזל - כדי לחיות כעם חופשי, לשים עליהם מלך - כדי ללמוד איך לחיות כעם, וללמוד לצחוק - כדי שיהיה בשביל מה לחיות.

 

הפגיעה האנושה, השערורייתית וחסרת התקדים, בהיקפה ובחומרתה, שמנחיתה הצעת התקציב לשנת 2004 על תחום התרבות, מוחקת את הצחוק מעל שפתיו של שמשון והופכת אותו לבכי. זאת ועוד, היא גם מוכיחה עד כמה ממשלה זו - שראשיה רואים עצמם כממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי - אינה מבינה את חשיבות התרבות בחייו של עם, ואת חשיבותה בישראל של היום.

 

ישראל היא מדינה שאוצר הטבע היחיד שלה הוא איכות האנשים בה. אבל זו אינה מתקיימת מעצמה, אלא היא תלויית תרבות. אם עדיין ניתן לומר כי איכות האנשים כאן גבוהה, אין זאת אלא מפני שהחברה בישראל השכילה, כמו העם היהודי במשך הדורות, לשמור על חיי התרבות גם בעיתות מצוקה.

 

כדי שיהיה ברור על מה יוצאת הצעקה, יש לדעת את הנתונים. בהיותי שר התרבות, המדע והספורט הגיע תקציב התרבות ל-466 מיליון בשנת 2001 ו-450 מיליון ב-2002 (כחצי מיליארד שקל בערכים של היום). אני יכול לקבוע בוודאות, שכל תקציב מתחת ל-400 מיליון ש"ח פוגע פגיעה הרסנית ובלתי הפיכה בתרבות הישראלית. פגיעה כזו תשנה את דמותה של המדינה בדרך להפיכתנו למדינת עולם שלישי.

 

הצעת תקציב התרבות עומדת היום על כ-290 מיליון שקל. כלומר, הרבה פחות מהמינימום הדרוש לקיומה של תרבות בתנאים סבירים. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין מה המשמעות של קיצוץ כזה בגובה תקציב כלשהו, משפחתי או ציבורי.

 

בנוסף התבשרנו על ניסיון לבטל את חוק הקולנוע. את חוק הקולנוע השגנו, כזכור, לאחר מאבק קשה וצודק. פירותיו הברוכים של החוק משתקפים ביבול המצוין של הקולנוע הישראלי. משמעות ביטול החוק היא ראיה קצרת טווח, שמחזירה את הקולנוע למצב בו הוא תלוי בחסדים כדי להבטיח את תקציבו. זהו חוסר אחריות, ולכן יש לעשות הכל כדי להשאיר את החוק על כנו, ולהפכו למודל גם בתחומי תרבות אחרים.

 

יש ברירה

 

קיצוץ בסדר גודל כזה שוב איננו קיצוץ - זהו חראקירי. זוהי מכת מוות - לא כדימוי, אלא תיאור ממשי של העתיד לקרות לעשרות אם לא למאות גופי תרבות, המתוקצבים במידה זו או אחרת ע"י הקופה הציבורית. פעילויות רבות יושבתו, אלפי אנשים יאבדו את מקור פרנסתם, וחיי הרוח והתרבות של אזרחי המדינה ייפגעו פגיעה אנושה ובלתי הפיכה.

 

אין זה קיצוץ של אין ברירה - כי יש ברירה. כסף יש. עובדה שיש כסף להשקעות אדירות ומיותרות בשטחים. רק בשבוע שעבר החליטה הממשלה על העברת 130 מיליון שקל לטובת השקעות בשטחים. יש גם כסף להטבות מס לבעלי הכנסות גבוהות, במסגרת הרפורמה במס הכנסה, בעלות של כשני מיליארד שקל בשנה. אני אומר בביטחון מלא כי ניתן לקצץ גם בתקציב הביטחון ולהפנות משאבים לתרבות, החשובה לא פחות לביטחונה ולחוסנה של החברה בישראל.

 

הקיצוץ איננו פרי ההכרח, הוא פרי של מדיניות וסדרי עדיפות. התרבות אינה מופיעה כלל בסדר העדיפות של הממשלה הזאת שממיתה לא רק את חיי התרבות בהווה, אלא גם בעתיד. בכך מסכנת הממשלה את עתיד החברה הישראלית, ואת דמותה כחברה שוחרת תרבות. התרבות היא נייר הלקמוס שבאמצעותו אפשר לקבוע באיזו מדינה אנחנו חיים, והאם קיומנו כאן הוא לא יותר מאשר הישרדות במושגי העולם השלישי.

 

הוויכוח עם הממשלה הזאת אינו ויכוח על כסף. זהו ויכוח על דמותה של החברה הישראלית בשנים הבאות. המאבק הוא על שמירת אופייה של חברה נאורה, עשירה ברוח, חברה מן המניין במועדון החברות המתקדמות ביותר בעולם. במאבק הזה אסור להפסיד.