אבוד, אבל גבר

מה בעצם שינה שלמה ארצי ומדוע אנחנו אוהבים אותו מאוהב וחלוש? אריאנה מלמד - שצפתה במתוק עם המדים המגוהצים בפסטיבל הזמר וחזרה להופעות בקיסריה - ממשיכה את רשימת גיבורי התרבות עם המותק של ישראל

 

אין כמונו, הישראלים, מומחים בהשמצה מאסיבית של מצליחנים בתחום התרבות המקורית. כשמסתמנת הצלחה ארוכת-טווח, כבר אנחנו ממהרים להכתיר אותה כסוג של פרה, כדי שמייד אחר כך נקרא לה פרה קדושה ונוכל לשחוט אותה מעט. יש בינינו כאלה שלא יכולים אחרת, ויש בינינו כאלה – והם מחנה עצום ורב – שפשוט אוהבים את שלמה ארצי.

 

לידיעת מרימי הגבה: בואו לקיסריה, או לבית גבריאל, מתישהו בקיץ הבא – וגם אתם תבינו. ראשית, אני מניחה שיקרה לכם מה שאירע לי לפני עשור בערך. כמעט תחת מחאה מצאתי את עצמי מזמזת ואחר כך שרה בקול רם יחד עם אלפים, שירים שכלל לא ידעתי שאת מילותיהם אני זוכרת על פה. כן, גם מרימי הגבה – הייתי ביניהם – ודאי זוכרים. כחלק ממחזור הדם התרבותי העברי, לטוב או לרע, השירים האלה התנחלו מזמן מתחת לעור שלנו. עצם ההתנחלות, כמובן, טעונה הסבר: אבל עוד לפני ההסבר, כדאי להקדיש מספר מלים לתופעה, ותחילה להופעה.

 

מופע של שלמה ארצי הוא שואו מושקע היטב, מלא פירוטכניקה של קלידים, מעוטר בזיקוקים כיאות, מואר בחוכמה ובחן. גם מבצעים אהובים אחרים התקינו לעצמם מופעים כאלה, ונדמה שלמרות ההקפדה היתרה כאן, לא זה הייחוד. אותו צריך לחפש קודם כל בשורות היושבים באמפי בקיסריה.

 

אין עוד מקום וארוע בארץ שסוחף אליו קהל כזה, מכל השבטים המרכיבים את הישראליות. עדות השאנטי בצד חובשי הכיפות הסרוגות? אפילו בכיכר רבין לא תוכלו לראות אותם ביחד. שלושה דורות של משפחה אחת? אפילו ביום העצמאות הם כבר לא מבלים בדבוקה. צעירים על גבול הטף וקשישים עם הליכון, נערות יחפות מפיצות פרומונים וגבירות הדורות שזוכרות אותו כ"הבן של ארצי מהעיריה". נערינו, זקנינו, ומה שביניהם. דודות פולניות מחוללות ב"עלש", הדואט המופתי עם שמעון בוסקילה. דודים מרוקאיים מהמהמים "זה גילה המוקדם או גילי המאוחר", והעם כולו שואג "אהבתיה".

 

אבל למה הם באים? מה יש באיש הזה, שכולנו יודעים כי אינו מוסיקאי דגול וגם לא משורר מן המעלה הראשונה, שעושה אותו אהוב כל-כך, ובמשך שנים כה ארוכות? ועוד צריך לשאול: מה יש בנו, בכל נציגי כל השבטים, שרוצים מדי פעם דווקא מנה גדושה של "של-מה אר-צי", בקול רם, עם מחיאות כפיים קצובות, כנהוג במופעים האלה?

 

בין הפרטי ללאומי

 

רוב הזמן הוא "אנחנו", אבל הוא בדיוק קו-התפר בין שירת ה"אנחנו" לשירי ה"אני". החודש ימלאו לשלמה ארצי 54 שנים. כמעט בגילה של המדינה, גם הוא גדל על הדבק התרבותי המלכד היחיד שיש לנו כאן, והוא הזמר העברי. השירים שעליהם גדל נעו במתחם הבטוח שבין הרואיזם בנוסח הלהקות הצבאיות, לבין שירי אהבה ביישנים שהיו צריכים עלילה מיוחדת כדי להיות כאלה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, ועד שהתחילו לתרגם שנסונים צרפתיים בסיטונות ולמכור גם אותם כשירים עבריים, היה הזמר שלנו מגוייס לטובת אידאולוגיה של בניה וחזון, מיליטאריזם מתון ואהבה חסרת גבולות לטבע המקומי. פזמונאים מצליחים במיוחד ידעו לשלב בין אהבה לבין סיירת חרוב, בין טנק לבין סקס-אפיל של מפעילו, בין איילת לבין חיילת. "לו הייתי למשל איילת / אז היה מצבי אחר", שרה העלמה במדים שמבקשת דווקא את חסותה של החברה להגנת הטבע מפני חיזוריהם (התוקפניים?) של אוהביה, שריונרים או אנשי סיירת, מן הסתם. וכן, היה גם "תפילת תותחן" של להקת חיל התותחנים, כמובן, עם הסולן החייל שלמה ארצי.

 

ההצלחה העצומה של "אהבתיה", שהיתה בעוכריו של ארצי במשך שנים ארוכות, הוכיחה שפתאום עכשיו, פתאום היום, היה כאן מקום למשהו אחר לגמרי. אני נמנית עם הקשישים שזוכרים את הופעתו המרעננת של העלם הצעיר – לא "הנמוך עם הטוקסידו" אלא המותק עם המדים המגוהצים – בפסטיבל הזמר העברי, שם הושמע השיר לראשונה. היה משהו מאד אופטימי בוידוי האהבה הפשוט, שהיה חסר כל משמעות לאומית או צה"לית. הוא הפך למותק לאומי, וזה טלטל את הקריירה שלו לכיוונים סותרים ותמוהים של חיפוש עצמי, מרוק ועד סווינג, מחיקויי-דילן לנסיונות מאד לא מוצלחים לשיר באנגלית. החיפוש העצמי יהפוך אחר כך למוטיב במוביל ביצירה שלו. רוב השירים מאמצע שנות השבעים נשכחו – ואולי טוב שכך.

 

מלנכוליה אהובתי

 

לחובתו ייאמר ששנים ארוכות – עד 1978 – התברבר ולא מצא את עצמו, בסדרת תקליטים שאמנם שחררו פה ושם להיטים קליטים מאד, אבל בהחלט לא היה בהם כדי לייצר את התופעה במלוא עוצמתה. הפריצה הגדולה אל לב התודעה ואל מתחת לעור התרחשה, אני חושבת, עם "גבר הולך לאיבוד".

 

נדמה לי שזה שיר מכונן, כמעט קאנון של כל האמנים-כותבים-יוצרים-מבצעים שקמו לנו מאז ועד עתה. ארצי אומר בו את מה שיאמרו אחר כך רבים, חלקם אפילו טובים ממנו: שיחסי הגברים והנשים בזמר העברי השתנו מאד מאז שהאהוב היה שריונר, שחווית האהבה אינה מעניקה לגברים כוח אלא מעמידה אותם במצב של חולשה עצומה לעומת האהובה: זו תתעצם ותקבל ממדים מיתיים כמעט בשירים מאוחרים יותר. "ופתאום, כשלא באת", למשל: עשר שנים לפניו, איש בזמר העברי לא יכול היה להודות בנעבעכיות כזאת, בנרפות טוטאלית לנוכח העדרה של אהובה. וזה ימשיך בשירים כמו "תרקוד", בהם גיבורנו מפסיד במערכה פעמיים – ראשית מפאת גילו המאוחר, ושנית מפאת שגם ברגע שהוא לכאורה אינטימי, בסצינה המתרחשת בדמדומים ובטבע, הוא "לא בנוי לשיעור מחול", ולא מתפקד כפי שמצפה האהובה: וגם הטבע משנה את תפקידו בסיפור, ששוב לא יהיה מוקדש לתהילת יפי הברושים. אצל ארצי, כמו הגבר הנבוך, גם הם "לא ידעו אם לצחוק או לבכות".

 

אבל הגיבור השירי של ארצי אינו רק אנטי-גיבור. הוא מצוייד בכמה סממנים שהם עצם מבשרה של הישראליות למשל, הנוסטלגיה. האמונה שפעם היה יותר טוב כאן מפעפעת בשירים כמו "ירח", "תחת שמי ים התיכון", "שדות אל אירוסים", ובכל מקום שבו ה"אני" של ארצי מתבונן בסביבתו או בתוך נפשו. הגעגוע הזה אל ימי תום שלא היו מעולם מאפיין חברות שלא ניחנו בבטחון עצמי מפותח באשר לעצם קיומן: כשה"אני השר" הזה מתגעגע, הוא מתחבר לעורק גדול מאד של געגועים ציבוריים, שבטיים, כאלה שמפעפעים בכל מקום בתרבות המקומית. הוא רק ידע לעשות מן הגעגועים שירים, קצת לפני כולם.

 

הולך על בטוח

 

בין הדברים שמקובל להטיח בשלמה ארצי מצויה גם ההאשמה בהרטבת האצבע והצבתה ברוח הנושבת, כדי לדעת מה הולך עכשיו. הוא לא יוצר פוליטי, ואם כן – הוא עושה זאת מאד במשורה, ומוכן לשאול לכל היותר "כמה זה עולה לנו". הוא היה אולי אחרון המצטרפים לגל הים תיכוניות, באותו דואט מופתי עם בוסקילה. הוא מתנועע על ציר מוסיקלי בטוח מאד. תרצו, תקראו לזה רוק רך. תרצו, פופ לכל המשפחה. תאהבו או לא תאהבו – צריך להודות שהכל קליט מאד, לפעמים עד כדי דייסה שירית שמתנגנת בראש ולא מרפה.

 

"לא הפעלתם של יחסי ציבור הם שחיבבו את שלמה על לב שומעיו. סוד כיבושיו טמון בקולו, בלחני שיריו ובתמלילם, ומעל לכל – בכנות שירתו". את המלים הללו לא כתב מבקר מוסיקה משנות השבעים, אלא – תאמינו או לא – אביו המנוח של ארצי. הדברים הופיעו על עטיפת התקליט הראשון שלו, ב-1970. הם התיישנו, כמובן. תעשיית שלמה ארצי לא יכולה לפעול בלי מינון מדוד היטב של יחסי ציבור אגרסיביים. סוד כיבושיו כבר מזמן לא טמון בקולו. כמו שלום חנוך וגידי גוב ודינוזאורים אחרים של עולם הזמר, גם הוא מצריד והולך והמנעד שלו צר מתמיד. באשר ללחנים – כן, קליטים כבר אמרנו. והתמלילים – אמנם כבר אין בהם חתולים שמחפשים את הסוף שלהם ברוורס, והם נהירים מתמיד, אבל הם עדין מתלבטים, מחפשים, נבוכים, נזכרים בגעגוע. כנראה שכך יהיו תמיד.

 

נותר ענין אחד, והוא כנות שירתו. התנסות אחת בהופעה של למה ארצי מספיקה כדי ללמד כי הוא אכן מאמין למילותיו, ומבצע אותן שוב ושוב מתוך הקרביים, בשכנוע עמוק ומדבק וסוחף-ציניקנים. אם טרם השתכנעתם, ייתכן מאד שתיבחרו באקראי במופע הבא להיות אלה שארצי יסתכל לכם בעיניים, קרוב-קרוב למושב שלכם כשהוא מטייל עם המיקרופון בין קהלו, וישיר רק בשבילכם. עשו את זה קודם, לפניו. איש לא עשה זאת בישראל בהצלחה עצומה כמו שלו.

 

אז למה אנחנו אוהבים אותו כל כך? זה פשוט: אנחנו אוהבים את הנער המתבגר שבתוכנו, את הנערה המאוהבת, את זכרונם של אלה שלא נותן לנו מנוח, רק שאין לנו אפשרות להודות בכך בפומבי. שלמה ארצי עושה את המלאכה עבורנו, ומודה ומתוודה: בתוכו של כל ישראלי קשוח וציניקן שוחרת נפש נוסטלגית רוטטת שמחכה לדובר רשמי מטעם. שנה אחרי שנה, הוא ממשיך להיות הדובר.