הו הסלע האדום

בתערוכה "פטרה", המוצגת עכשיו במוזיאון ההיסטוריה של הטבע, אין זכר למסעות של צעירים ישראלים לעיר האסורה בשנות החמישים. אבל היא בהחלט מדגימה שהקסם של העיר לא מוגבל לסיכון שהיה כרוך בגישה אליה

בכניסה לתערוכה "פטרה" המוצגת בימים אלה מוזיאון להיסטוריה של הטבע במנהטן (Museum of History Natural) מוצגים ציורים של העיר הקדומה שצוירו על ידי מטיילים וחוקרי ארצות בתחילת המאה ה- 19. בציורים נראית פטרה כפי שנתפסה במשך שנים בדמיון הקולקטיבי הישראלי: עיר אדומה חצובה בסלע, שהזמן עצר בה מלכת, נטושה מאדם ומבודדת מהעולם החיצון.

מורשת ההליכה לפטרה השתרשה בתרבות הישראלית בשנות החמישים. ב- 1953 יצאו מאיר הרציון ורחל סבוראי לעיר. השניים חצו את הגבול הירדני בשעות הערב, הלכו במשך כל הלילה והתחבאו מכוחות הביטחון הירדניים במהלך היום. בערב שלמחרת הגיעו לפטרה, שהו בה מספר שעות ובחסות החשיכה עשו את דרכם בחזרה למדינת ישראל.

המסע ההוא היה, ככל הנראה, המסע המתועד הראשון בסדרה של מסעות בהם ניסו קבוצות של צעירים ישראלים להגיע אל עיר. כמעט כל משתתפי המסעות האלה נהרגו על ידי כוחות הביטחון הירדניים, מה שרק תרם לביסוס מעמדה המיתי העיר עבור הצעירים. השיר "הסלע האדום", שביצע אריק לביא ותיעד את ההליכה לפטרה, נאסר לשידור במשך שנים, בטענה כי הוא מעודד צעירים לצאת למסע המסוכן.

בתערוכה המוצגת במנהטן אין זכר לפרק זה בהיסטוריה של פטרה. היא אף ממחישה כי הקסם של העיר האבודה אינו טמון רק בסיכון שהיה כרוך בהגעה אליה. "ערים נטושות במקומות מרוחקים תמיד עוררו את הדמיון האנושי" קובע, בצדק, השלט המוצב בכניסה לתערוכה. אמרה זו נכונה על אחת כמה וכמה כשמדובר בעיר מדברית, שמבניה חצובים בסלע בגוון אדמדם. 

ראשוני המבקרים, שהגיעו לפטרה בתחילת המאה ה- 19, זיהו אותה, בטעות, כאדום המקראית, אשר נדונה לחורבן לאחר שתושביה סירבו לבקשת המחסה של משה ובני ישראל בצאתם ממצרים. הזיהוי השגוי נבע, ככל הנראה, מצבעם האדום של הסלעים והמקדשים, ואולי גם מהוד הקדומים האופף את האיזור והדממה המרשימה של המבנים החרבים סייעו לשכנע את המבקרים שזו אכן הממלכה שנכרתה.

פטרה הוקמה על ידי הנבטים, שבטים נודדים שמקום מוצאם המדויק שנוי במחלוקת. הנבטים, שהיו רגילים לתנאי המחייה במדבר, התמחו בהובלת סחורות, בעיקר תבלינים ובשמים, מהמזרח לנמלי הים התיכון. לאורך נתיבי הובלת הסחורות, שזכו לכינוי "דרך הבשמים", הוקמו הנבטים שקצו בחיי הנדודים ערים, כגון: פטרה, ממשית ועובדת. בתקופת השיא, בסביבות שנת 50 לספירה, התגוררו בפטרה כ- 20 אלף איש, ונבנו בה מקדשים, בתי מגורים וקברים חצובים בסלע. אחד השרידים המרשימים ביותר מהעיר היא מערכת ניתוב מים משוכללת, שכללה צינורות ניקוז של מי הגשמים והמעיינות אל תוך העיר וסכרים שנועדו למנוע את השטפונות השכיחים באקלים המדברי.

בשנת 106 לספירה כבשו הרומאים את הממלכה הנבטית והנהיגו דרכי מסחר חלופיות. דרכים אלה לא עברו דרך פטרה, וחשיבותה של העיר הלכה ופחתה. רעידת אדמה שאירעה בשנת 363 לספירה החריבה חלקים גדולים מהעיר, שלא נבנו מחדש.

"פטרה" במוצגת במוזיאון היא תערוכה קטנה יחסית, ואינה יכולה להוות תחליף לדבר האמיתי. התערוכה כוללת ציורים ותמונות של פטרה, כתובות קיר בנבטית (שפה המבוססת על הארמית), ומוצגים שונים שנמצאו בחפירות שנערכו במקום. אוצרי התערוכה, שרצו, ככל הנראה, להמחיש למבקרים את הסביבה האמיתית שבה נמצאו המוצגים, חטאו באוריינטליזם ומספר תמונות הגמלים והבדואים המפוזרות בתערוכה עובר את גבול הטעם הטוב.

עם זאת, המוצגים שהובאו מפטרה עצמה אכן מרשימים (התערוכה כוללת גם מוצגים שהובאו מאתרים סמוכים), ומעידים על ציוויליזציה מפותחת. בתערוכה מוצגות, בין היתר, צלמיות בעלות תוי פנים יחודיים לאמנות הנבטית, כותרות עמודים מעוטרות בראשי פילים ודמויות נשרים אשר הוצבו בכניסות ובמעברים כשומרים סמליים. בנוסף מוצגים גם פריטים המדגימים את ההשפעה ההלניסטית על האמנות הנבטית, ומוצגים מאוחרים יותר, בהם ניתן להבחין בהשפעה של השתלטות האימפריה הרומית וחדירת הנצרות.

למרות שהתערוכה קטנה יחסית ולא ממצא, הביקור בה מומלץ, בעיקר כחוויה דידקטית. הכתוביות המלוות את המוצגים, המאורגנים על פי סדר כרונולוגי, והסרט המוקרן במקום, מלמדים את המבקר על הרקע להקמת העיר ועל חיי היומיום שהתנהלו במקום. הצבתם של כלי פולחן מתקופות שונות זה לצד זה מעוררת דיון בדת הנבטית (שעיקריה אינם ידועים) ובאופן בו תרבויות ודתות שונות משפיעות זו על זו. בסך הכל, מציגה התערוכה באופן מוצלח את אחד הפרקים המעניינים בהיסטוריה של האיזור, ומעוררת רצון ללמוד עליו עוד.