עלילות הרכבת, ישראל 2003

נסיעה ברכבת ישראל יכולה וצריכה לחסוך כסף וזמן, למנוע עצבים ולשפר איכות חיים. מצד שני, היא יכולה להפוך גם לסיוט, טרטור ארוך וממושך

מאז נפתחה תחנת הרכבת בראשון לציון, שוכנעתי לעשות שימוש כמעט יומיומי בתחבורה הציבורית הנכונה הזו. ככה זה כשהדרך לעבודה רצופה תנועה איטית עד עומדת, מחייבת התנהלות של למעלה משעה לכל כיוון. ברכבת לעומת זאת אני בעבודה תוך 35 דקות לכל היותר, רגוע ונינוח. נשמע כמעט אידיאלי, הלא כן?

 

אחרי הכל, בכל העולם מקובל השימוש ברכבות לצורך תנועה אל העבודה וממנה. בעיקר באירופה, שם ישנן גם מסילות של רכבות מקומיות יותר, וכמובן תחבורה ציבורית מסילתית בתוך ערים גדולות. היתרונות ברורים כמובן. כאשר היא נהנית מציר תנועה עצמאי, שאינו נתון כלל להפרעות באופן רגיל, הרכבת מסוגלת בעיקר להציע זמני יציאה והגעה מדויקים "על הדקה". ועם זה אין כל אמצעי אחר שיכול להתמודד.

 

אלא מה..?

 

וגם אתמול, כמו בכל יום, הגעתי לרכבת בתחנת "השלום", סמוך למגדלי עזריאלי שבתל אביב. מייד כשהגעתי הודיע הסדרן האדיב במערכת הכריזה כי בעוד חמש דקות תכנס רכבת לרמלה, הראשונים (ראשון לציון) ובית שמש. וזו הייתה הפתעה ראשונה. שכן בדרך כלל נוסעת הרכבת ללוד, ומשם ישירות לראשון לציון שהיא "תחנה אחרונה". גם שעת ההגעה של הרכבת לתחנת השלום - 18:35 נראתה תמוהה מעט, שכן עד כה היו הרכבות לראשון לציון מגיעות כל רבע שעה לאחר שעה עגולה.

 

אלא שהכרוז היה בטוח בעצמו, והבטיח גם בפעם השלישית כי הרכבת אכן מגיעה לראשון לציון. אני אחד שקל לשכנע, ולכן החלטתי לעלות, בלי לשאול שאלות מיותרות. בכל זאת, זה עדיף על המתנה של חצי שעה לרכבת רגילה... אבל הצרות התחילו רק עתה. הנסיעה התחילה אמנם כסדרה, אך בתחנת הגנה הודיעה לפתע מערכת הכריזה כי "כל מי שמעוניין להגיע לבית שמש, רצוי שיעבור לקרונות הקדמיים. הנוסעים לראשון לציון, צריכים לעבור לקרונות האחוריים". למה? "כי הרכבת עומדת להיות מפוצלת לשני חלקים". 

 

אז כולם היו ממושמעים, נכון, אבל מסדרון רכבת צר, עמוס בחיילים על ציודם, הוא מתכון מצוין ל"פקק תנועה" מהסוג הגרוע ביותר. אט-אט, עם חלוף הדקות והחמרת בעיית התנועה "מלפנים-לאחור-ולהפך", החלה עננה של דאגה לרחף על פניהם של הנוסעים. הנה, עוד רגע קט מתפרקים להם הקרונות, והם עדיין ממוקמים בחלק ה"לא-נכון" של הרכבת, עם יעד אליו לא ירצו להגיע...

 

דקות ארוכות של חרדה הסתיימו, והרכבת יצאה סוף סוף לכיוון תחנת לוד. והנה, הפתעה. הנוסעים לראשון לציון התבשרו כי עליהם לעזוב מיד את הרכבת, ולגשת לאחד הרציפים הסמוכים, שם תאסוף אותם רכבת אחרת. מאוחר יותר. הנוסעים, יש לציין שוב, צייתו בהכנעה ודשדשו במהירות לרציף. שהרי מה לעשות, בטח יש סיבה לכל השינויים האלה.

 

ממשיכים!

 

סוף סיפור? בפירוש לא. לאחר דקות ספורות משמיעה לפתע מערכת הכריזה קולות רמים, ודורשת מהנוסעים האומללים לחזור לרכבת ממנה הורדו אך לפני דקות אחדות. למה? איש לא נתן שום הסבר. אז עכשיו נוסעים? לא כרגע, אלא רק לאחר 20 דקות נוספות. רק אז החל "חצי הרכבת" שיועד לראשון לציון לנוע.

 

ואז גם הגענו סוף סוף הביתה. לאחר נסיעה שארכה בדיוק כפליים מהמקובל, לאחר שטורטרנו קדימה ואחורה מקרון לקרון וקצה רכבת לקצה אחר. לאחר שהורדנו מהקרונות ועלינו על רציף והוחזרנו לקרונות והתעכבנו עוד קצת. לאחר שבחרנו בתחבורה ציבורית שחייבת להיות לא רק נוחה וחסכנית, אלא בעיקר מאד-מאד מדויקת בלוחות הזמנים. אגב, אם שאלתם אז לא, גם לסדרנים לא היה חצי מושג על הסיבות לטרטור. גם הם אחרו מן הסתם הביתה. 

 

ומכיוון שאנחנו בעד תחבורה ציבורית מסודרת, הנחנו כי לרכבת ישראל תהיה תגובה הולמת שתבהיר את האירועים יוצאי הדופן. והרי התגובה שקיבלנו: עקב תקלה ברכבת שהיתה אמורה להגיע מכפר סבא לכיוון דרום, הצטברו נוסעים בתחנת הרכבת. בהנהלת רכבת ישראל החליטו לשלוח רכבת חלופית אחת שתגיע לשני יעדים שונים, על ידי כך שתתפצל בתחנת לוד. העיכוב בלוד נבע מכך שהיה צורך לפנות קטע מסילה לטובת הרכבת לבית שמש.

 

מצוין. כי מה ממחישה תגובת רכבת ישראל?  יותר מכל כי שיטת הקומבינה הישראלית מגיעה לכל מקום. בסופו של דבר אין שום סיבה לשרשרת אירועים כה חסרת סדר, ל"טלאים" לא מתוכננים כדי להביא נוסעים לייעדם. אבל יותר מכל, מסבירה תגובת הרכבת כי התקלה הזו אינה עניין שיש לדון בו. מישהו מכם זיהה כאן התנצלות מציבור הנוסעים, זה ששילם ממיטב כספו, וזכה לשירות קלוקל? למה מה קרה?