נוסח אשכנזי

תכירו את האשה הכי דחויה בישראל. בעצם אתם כבר מכירים: קוראים לה עדי אשכנזי. עד לפני שנה היא היתה מובטלת שהצליחה להיכשל בעשרות אודישנים, לעוף מבית הספר למשחק, לקבל אינספור דחיות וסירובים, לעזוב לניו יורק, לחזור, להיכשל שוב ולשקוע בדיכאון. אפילו האיש שגילה אותה לעולם, יאיר לפיד, הבריז לה מפגישה. פעמיים. אבל בסוף הגיע ונתן לה פינה אצלו. משם כבר שיגרה את עצמה למסלול הכוכבות. ומהשבוע, אשכנזי במופע יחיד

ונפתח בהצדעה. במושגים של השואו ביזנס הישראלי, ובעצם גם במושגים כלל עולמיים, עדי אשכנזי, 28, חטפה כל כך הרבה כאפות בחיים שלה, עד שפלא שהיא עוד עומדת.

 

כבר משחר ילדותה ידעה אשכנזי בדיוק מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה. היתה לה תכנית, היתה לה מטרה, ושנה אחר שנה היא הלכה והתרחקה ממנה עוד קצת. היה נחמד לתאר את הסיפור שלה כסיפור סינדרלה מידה 37: האגדה הקלאסית בה הנסיך השמרנטי רחב הכתפיים, בגילומו של יאיר לפיד, מבחין בה – דווקא בה, 1.55 ס"מ של תלתלים רעננים ואנרגיה מתפרצת – מהלכת בתוך המטריקס, בין ים הבלונדיניות המשובטות, ומגיש דווקא לה סנדל זכוכית עם פינה קבועה בפריים טיים, והם משלבים זרועות ומפליגים יחדיו לעבר האולפן. היה יכול להיות נחמד, אבל זה לא קרה ככה. אפילו לא קרוב.

 

לנסיך הזה לקח שמונה שנים לשמוע עליה, חודש להסכים להיפגש איתה, לקבוע איתה ולבטל לה ברגע האחרון. פעמיים. וזה קרה לא בטרם הספיקה אשכנזי להיבעט מכל אודישן אפשרי, לקבל שלילי קטלני מכל בית ספר למשחק, ולהתחנן אצל כולם לעוד אודישן קבלה ולהיכשל שוב, לרדת על שמונה כדי לקבל עוד צ'אנס אחרון וזהו, ולפספס גם אותו. בית הספר היחיד שהסכים לקבל אותה לשורותיו – לאחר ארבעה ניסיונות, על תנאי וללא כל התחייבות מצידו – חזר בו כעבור שנתיים, העיף אותה בבעיטה והפציר בה, ברמה החברית, שלא לחזור לעולם.

 

מה היא לא שמעה על עצמה לאורך השנים: שהיא פשוט לא מתאימה, שאין לה את זה, שיאכלו אותה בלי מלח, שהיא לא מבושלת ולא בשלה, לא אפויה, לא מתובלת, לא מעניינת, ללא נוכחות בימתית, אישיות או סקס אפיל, שהיא לעולם לא תגיע לטלוויזיה או לשום מקום אחר, ושלמרות מה שההורים שלה אולי חושבים, היא פשוט לא מצחיקה.

 

אשכנזי בחורה אינטיליגנטית. היא מבינה מה מדברים אליה והיא לא תלך עם הראש בקיר. אם זה נראה כמו ברווז ועושה קולות של ברווז, יש מצב שמדובר בברווז. היא לקחה לתשומת ליבה, מחתה את דמעותיה, שקעה בדיכאון, יצאה ממנו, אספה את כל הנתונים, הלכה לשקלל את זה בבית והגיעה למסקנה ההגיונית היחידה: היא צודקת, כל השאר טועים. היא המשיכה לקרוע את עצמה באודישנים ופיתחה עור של ממותה.

 

שנה אחרי הפריצה הגדולה, כשבני מחזורה בבית הספר למשחק עדיין עושים 'רומיאו ויוליה' במבטא צ'כי, עדי אשכנזי כבר מוכרת בתור האישה הכי מצחיקה בארץ. השבוע היא חוזרת לעונה שנייה אצל יאיר לפיד ויוצאת במופע יחיד. היא כבר לא מעשנת, לא כועסת, משתדלת לא לקלל כל כך הרבה, שמחה לגולל את סיפור חייה הפתלתול ולבשר שהיא ידעה כל הזמן שהכל הולך להסתדר בדיוק כמו שהיא תכננה.

 

איך הפכתי לכישלון

 

"כל הזמן אני קוראת בעיתונים על שחקנים שמתבכיינים על הדרך הארוכה והמפותלת שהם עשו עד שגילו אותם. זה הורג אותי. איזו שחקנית בת 22 מספרת איך היא ישבה בבית ארבעה חודשים ולא עברה כמה אודישנים. דא! לכל אודישן מגיעים 300 אנשים שמתאימים בול כמוך לתפקיד, מה נראה לך? והיא מספרת איך היא כמעט התייאשה ונשברה, ישבה בבית ארבעה חודשים! אני מפחדת שגם אני אשמע ככה, אבל אצלי זה אמיתי, אני באמת עברתי דרך ארוכה.

 

"אחד האירועים שהכי השפיעו על החיים שלי עד היום היה רגע ההעפה מבית צבי. ישב שם פאנל גדול של מורים, שהיו אלוהים בשבילי באותו זמן, האורים והתומים, שפשוט רמסו אותי עד עפר, השפילו אותי וקרעו אותי לגזרים. היה שם במאי אחד שאמר לי 'עדי, חבל עלייך, את דווקא בחורה אינטיליגנטית. אין לך את זה, את לא מתאימה, אין לך ייחוד, אין לך נוכחות, אני מציע לך לצאת מהתחום עכשיו, לפני שתגיעי לגיל 40, תסתכלי במראה ותגידי לעצמך: מה עשיתי עם החיים שלי חוץ מהצגת ילדים מסריחה ופרסומת'. זו היתה סיטואציה כל כך משפילה, ומה שהכי הרגיז אותי זה שלרגע התחלתי לחשוב שאולי הם צודקים, שאני טעיתי, שאני בכלל לא שחקנית. התחלתי לחשוב שאולי אני פאתטית ברמה שאי אפשר לתאר, שכל השנים האלה חייתי בהזיה ולא הבנתי שאני פשוט לא מוכשרת ולא מתאימה, שאני בסך הכל אחת מהילדות המפגרות האלה שרק רוצות להיות שחקניות".

 

אשכנזי אכן היתה מהילדות שתמיד רצו להיות שחקניות. לטובת הגילוי הנאות, כדאי לציין שאנחנו מכירות זו את זו בערך מגיל 6. גדלנו באותה שכונה בהרצליה, היינו באותו בית ספר יסודי, אותו תיכון, אותה מועצת תלמידים, עשינו הרבה רעש, וגם אמותינו קנו אצל אותו ירקן. בין הסלרי לבצל האדום, אמא של אשכנזי תמיד היתה משוויצה שהילדה שלה נורא מוכשרת, היא רוקדת משו משו, בלרינה. אמא שלי היתה מחזירה שגם אני סוג של ג'ניפר גריי ומצפה לי עתיד מזהיר, אבל בסתר ליבה ידעה שאשכנזי הקטנה תמיד היתה צעד אחד לפניי; היא הופיעה על הבמה המרכזית ביום העצמאות ובפסטיגל, פיזזה בהצגה 'שובבים וחתיכות', עשתה קריירה בימתית לפני גיל 12. "נו, הייתי ילדה חננה. כמוך", קל לה להגיד עכשיו. "200 חוגים, מועצת תלמידים, רדיו תלמידים, חוג ג'אז. הייתי ילדה מאוד פעלתנית, מצחיקולה, מסכות בשיעורי חברה, מערכונים, אפשר לומר שהמושג 'מערכונים' הוא חלק אינטגרלי מהחיים שלי כבר מכיתה ב'. ונדמה לי שגם רציתי להיות זמרת".

 

אף פעם לא היית מהמקובלים.

 

"לא. הייתי בסביבה שלהם, אבל אף פעם לא הייתי מקובלת בפני עצמי. אני חושבת שאז בעיקר כפיתי את עצמי על אנשים. הלכתי למסיבות שלא הזמינו אותי, התעלקתי. וכל הבנים שהייתי מאוהבת בהם לא רצו אותי, כי לא היה לי שיער חלק. ממש לא הלך לי בתחום הזה, למרות שהתנשקתי פעם ראשונה בגיל 15.

 

"בתיכון למדתי חמש יחידות תיאטרון והייתי בחוגי דרמה, וידעתי שאני הולכת להיות שחקנית. בדיוק נפתח אז ה'קאמל קומדי קלאב', שזה היה המקום הכי איני לבלות בו, והסטנד אפ פרח, ובין הבגרויות לחזרות למסיבת סיום יצאנו לשם, והיה ערב קריוקי כזה שכל שולחן צריך לשלוח נציג שיספר בדיחה. באנו לשם וחברים שלי עשו לי הפתעה מגניבה כזאת, הם שמו אותי ברשימה כי היתה לי יומולדת באותו יום, וקראו לי לבמה. איזו הפתעה. בקיצור, עליתי לבמה וסיפרתי שתי בדיחות. עכשיו, לא תגידי בדיחות מקוריות, לא בדיחות שמישהו הביא מאפריקה כמו דידי מנוסי, הכי בדיחות חבוטות שכולם מכירים בעל פה. ירדתי מהבמה ווילוז'ני, שהריץ את הערבים האלה, אמא 'וויי, איזה חמודה את, תבואי גם בשבוע הבא'. באתי שבוע הבא, התכוננתי כל השבוע, למדתי בעל פה שמונה בדיחות והלכתי לבית הספר כמו מפגרת וסיפרתי לכולם שאני מופיעה השבוע ושיהיה מגניב ושיבואו כולם. עליתי בשבוע שאחרי, סיפרתי שמונה בדיחות, אפילו אילתרתי קצת, ואז בא המנהל, בן זיידל, ואמר לי 'חוזה מחר בבוקר', ונתן לי חוזה ביד. הייתי בשוק, הלם מוחלט. זה היה טוויסט מטורף".

 

נו, אז מה את רוצה. הכל בא לך בקלות.

 

"חכי. בקיצור, ההורים התקשרו לאיזה עורך דין קרוב משפחה, עשו עוד תיקון, עוד תיקון, בסופו של דבר עברו חודשיים, הייתי צריכה להתגייס, לא קרה כלום והחוזה הזה לא נחתם מעולם. אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי חותמת עליו, יכול להיות שהייתי מתפרסמת והכל היה נראה אחרת, רק מה, הייתי מלכת החננות. אמרתי מה, אני אופיע כשאני אהיה בצבא, זה לא חוקי, יתפסו אותי, זה לעבור על החוק.

 

"בינתיים, כמובן שלא התקבלתי ללהקה צבאית, ואז, כמו כל הרצליינית צפונית, החלטתי לדפוק את הראש בקיר ולהיות משהו קרבי, מ"פ. להיות מגניבה עם נשק. שמו אותי צפ"טית. עכשיו צפ"טית, איך אני אגיד את זה בעדינות, זה לא מקצוע לבחורות עם קב"א גבוה במיוחד. כנראה שהנתונים שלי היו על הפנים, אף פעם לא בדקתי את זה. לא רק שעשו ממני צפ"טית, עשו אותי צפ"טית משודרגת, הייתי פקחית מחשב.

 

"עכשיו, זה מרתק אותי, המיונים המשוכללים שצה"ל עושה כדי להתאים לאנשים את התפקידים שלהם, כי הם כנראה גילו שיש לי כישורים טכניים מדהימים. היום אני איכשהו גולשת באינטרנט, אבל אז הייתי בורה לחלוטין, נטולת כל חוש טכני ובכל זאת – פקחית מחשב, קו תמיכה טלפוני, בעצם הייתי ה-166 של הצפ"טיות. הן היו מתקשרות אליי ואומרות לי: 'אה, יש לי שחור על המסך, המסך לא עולה'. עכשיו, מה הן רוצות ממני, מה אני מבינה במחשבים? הייתי אומרת: 'אה, אוקיי, ניסית אולי לסגור את המחשב ולהדליק אותו? לא? נו, אז אולי תעשי את זה כאילו?.' אחרי רגע, עוד טלפון: 'כיביתי והדלקתי, לא עובד'. 'אוקיי; בדקת אולי את החיבורים כאילו?'. אחרי רגע: 'בדקתי, זה לא החיבורים'. 'לא החיבורים, אני מבינה, או קיי'. הייתי חושבת רגע ואומרת: 'טוב, אז אני לא יודעת מה לעשות'. זה היה הצבא שלי. התרומה שלי למאמץ המלחמתי. היה תפור עליי עשר".

 

והיית מסכנה וריחמת על עצמך שלא חתמת על החוזה ההוא?

 

"איפה. בדקה שהגעתי לצבא פגשתי את החבר הרציני הראשון שלי, והראש שלי פשוט הסתובב על צירו, לא עניין אותי כלום, סטנד אפ, מה סטנד אפ. לא ראיתי כלום ממטר. כשיצאתי מהצבא כבר התחלתי לברר לגבי לימודי משחק. חשבתי שאני נורא בוגרת כאילו, והיתה לי מחשבה חדשנית שאני אלך ללמוד משחק והסטנד אפ יחכה בינתיים. למדתי במכינה אצל ניסן נתיב, ובסוף השנה היו בחינות קבלה לבית ספר, ולי הרי היה כבר פור כי למדתי במכינה. עשיתי את הבחינות, ולא התקבלתי".

 

למה?

 

"אין לי מושג. הייתי בשוק, לא הבנתי מה קרה שם. הלכתי ואמרתי להם שהיה לי יום רע וביקשתי להיבחן שוב. הייתי בטוחה שזה אוטוטו מסתדר, עשו לי עוד אודישן, ושוב לא התקבלתי. ניסן נתיב אמר לי, במין מונולוג פרידה כזה, שהוא מקבל אנשים שהוא חושב שיכולים לעמוד במקצוע הזה ואני לא נראית לו חזקה מספיק. טוב, שלום, לא צריך, הלכתי לבית צבי. לא התקבלתי, ביקשתי עוד צ'אנס, לא התקבלתי. אמרתי, נו, טוב, אז אני אלך ללמוד בסמינר הקיבוצים, לשם זה כבר לא כזאת בעיה להתקבל. עברתי שלב ראשון, שלב שני, ואז לא עברתי. ביקשתי לנסות להיבחן פעם שנייה, ולא התקבלתי.

 

"זה היה מטורף, שום מקום לא קיבל אותי, לא הבנתי איך זה יכול להיות, גם ההורים שלי לא הבינו. תעלומה. זה לא הסתדר לי בראש, הרי היתה לי תוכנית משולמת: אני משתחררת מהצבא והולכת ללמוד משחק, ואז כבר בשנה א' יגלו אותי ואני אהיה הכי בולטת והכוכבת של המחזור, ואז בשנה ג' אני אופיע בתפקידים הראשיים בכל ההצגות, ואז בגיל 23 אני כבר אהיה בחוץ ואני אתחיל לעבוד. וכולם דחו אותי. זה היה לא הגיוני".

 

איך המשכתי להיכשל

 

אבל לא מישהי כאשכנזי תסיק את המסקנות. לאחר שכל בתי הספר למשחק הביעו חוסר עניין מושלם בה, אשכנזי פשוט חיפשה עוד אחד. "למזלי, נפתח באותה שנה בית ספר חדש למשחק בחולון, שהיה מאוד לא פופולרי ואף אחד לא שמע עליו, והיה לו את השם הסקסי 'בית הספר למשחק של תיאטרון חולון', אז הלכתי לשם. הם אפילו לא הצליחו למלא כיתה, אבל מנהל בית הספר אמר לי שהוא שם אותי באופציה, שאם יבוא מישהו יותר טוב אז אני בחוץ. בסוף שנה ראשונה מנהל בית הספר אמר עליי לפני כולם שאני דוגמה למישהי שעברה תהליך נורא גדול השנה, כי לא רק שהוא לא רצה לקבל אותי, גם הייתי הכי גרועה מכולם והנה התקדמתי ועברתי תהליך ועכשיו השתפרתי. זה מה שגרם לי להבין שאני כנראה ממש גרועה באודישנים, כי ממש לא עברתי שום תהליך. כנראה שבאמת לא הייתי מספיק טובה, במיוחד במה שבתי ספר למשחק בוחנים אותך בו. הרי אין שום קשר בין מה שבוחנים אותך בבתי ספר למשחק למה שקורה בשוק. מעלים שם רק מחזות איריים שלא הועלו משנת 51', ומחזות איטלקיים מהמאה ה-19 שהם תירגמו במיוחד. מה הקשר בין זה לבין המקצוע? שום קשר".

 

ולא נשברת והחלטת לוותר בשלב כלשהו?

 

"ממש לא, להפך,מה פתאום לוותר, היתה לי תכנית. הייתי חדורת אמונה בעצמי וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לא פקפקתי בעצמי לשנייה, ידעתי שזה המקום שלי. אחרי שנה בבית ספר בחולון החלטתי שזה לא מספיק לי ונסעתי ללמוד בבית הספר למשחק של לי שטרסברג בניו יורק. לי שטרסברג זה בית ספר כזה שפעם היה נורא יוקרתי והיום זה מקום שאם אתה משלם, אז אתה מתקבל. אז נסעתי. לא שהיו לי חלומות גדולים לכבוש את ניו יורק, אבל ראיתי שבארץ ממש לא הולך לי, אז אמרתי שאני אנסה בניו יורק. הגעתי לניו יורק עם שתי חברות שרצו לשפר את האנגלית שלהן, וכנראה שהייתי צעירה מדי בשביל זה. הייתי בת 21, בלי טיול לחו"ל, בחיים לא גרתי לבד, פתאום לחיות לבד במקום הזה היה קצת מוזר, גדול עליי. שלוש צפוניות, אף אחת לא מבינה כלום מהחיים שלה, רוב הזמן היינו בגאפ ובסנטרל פארק על רולרבליידס כי זה היה מגניב.

 

"הלימודים התבררו מהר כחרטבונה חבל על הזמן, שטות גמורה, אין לך מורה, הכל חופשי חודשי, תיכנס, תלמד, תיהנה, לך הביתה – כמו מכון כושר. ולא נהניתי מכלום. לא נהניתי לשחק באנגלית ולא נהניתי לעשות טנסי וצ'כוב, כל מה שרציתי היה ללמוד משחק עם ישראלים, להיות בכיתה בבית צבי כמו שחלמתי כל החיים. הייתי נורא מתוסכלת. אחד המורים שלי שם, איזה חטיאר, אמר לי שאני לא צריכה ללמוד משחק, שאני סטנדאפיסטית, שאני אלך למועדונים ואתחיל להופיע, אז הלכתי להסתכל קצת במועדוני סטנד אפ בניו יורק, ואז זה היכה בי. אמרתי לעצמי, עדי, את כל כך מוכשרת, איך שכחת את זה, את מעולה, את יכולה להתקבל לבית צבי בלי שום בעיה, מה קרה לך.

 

"התקשרתי לבית צבי, אמרו: נגמרה ההרשמה. התקשרתי מניו יורק לווילוז'ני, שלוש שנים אחרי שראיתי אותו פעם אחרונה, ואמרתי לו: 'ווילוז'ני, אתה חייב להגיד להם שיבחנו אותי למרות שגמרו את ההרשמה'. הוא אמר: 'תגידי להם שדיברת אתי ואמרתי שיבחנו אותך'. הם הסכימו, עזבתי את לי שטרסברג באמצע, הקדמתי את החזרה שלי לארץ, הייתי בטראנס, לא חשבתי בהיגיון בכלל. ורגע השיא: עשיתי מבחן קבלה לבית צבי, ולא התקבלתי. פעם שלישית. אמרתי: 'אין מה לעשות, אני חייבת לקבוע פגישה עם המנהל גרי בילו'. באתי לפגישה, אמרתי לו: 'גרי, אני מוכשרת, אני כנראה לא טובה באודישנים'.

 

"זאת היתה כבר הפעם הרביעית שניסיתי להתקבל, ולמזלי הוא לא היה בשלושת האודישנים הקודמים שלי והוא אמר לי: 'תראי, יש לי 67 תלמידים, לא אכפת לי שיהיה עוד תלמיד שמשלם, תיכנסי לכיתה ותראי את השנה הזו כאודישן'. אמרתי לו ' תודה תודה תודה' ואמרתי לעצמי, 'או, הנה הכל מסתדר, בדיוק כמו שתכננתי, ככה החיים שלי היו אמורים להיראות מלכתחילה. אני לומדת בבית צבי, יש לי חבר מבית צבי, אני עוברת לגור ליד בית צבי, הכל הסתדר לי. זאת אני, אלו החיים שלי, אני מעולה'.

 

"רק מה, כבר מהתחלה, ממש לא הולך לי בבית הספר. אני מקבלת תגובות לא טובות על מה שאני עושה, כל סמסטר מעלים הצגה והתפקידים היחידים שאני מקבלת זה רק משרתות, כל הזמן משרתות, ופעמיים זונות. אף אחד לא משתין עליי. בסוף השנה הראשונה לוקחים אותי לשיחה ואומרים לי: 'אנחנו חושבים שאת לא ממשיכה אתנו לשנה הבאה, את בכלל לא התקבלת לבית הספר ואת לא מביאה תוצאות, אנחנו נותנים לך הזדמנות אחרונה בסמסטר הבא לשנות את דעתנו'. הייתי חנוקה מדמעות. אמרתי להם: 'תשמעו, לא קיבלתי הזדמנות, לא קיבלתי תפקידים, עכשיו תסתכלו טוב, אני אהיה טובה'.

 

"יום אחרי זה גרי בילו מחכה לי במסדרון. מעולם הוא לא דיבר אתי קודם, והוא אומר לי: 'תשמעי, מאוד הרשמת אותי בפגישה אתמול, את בחורה אינטיליגנטית, אני אדאג שתסיימי את בית הספר, ואם לא תסיימי אותו, תמיד תגידי: 'בית צבי על הזין'. ואני הייתי מאושרת: 'או, הנה הכל הסתדר, בדיוק כמו שתכננתי, גרי פשוט התבלבל, הוא פשוט לא הכיר אותי, בגלל זה קרה כל הבלאגן הזה. בסוף השנה השנייה הודיעו לי שמעיפים אותי.

 

"ישבו מולי חבורה של אנשים ואמרו לי, 'תרדי מזה, אין לך את זה. פשוט אין לך. את לא פה ולא פה. אין לך ז'אנר. אמרתי: 'יש לי, אני קומית'. אמרו: 'לא מספיק, יאכלו אותך בחוץ', ונתנו לי את כל רשימת הבנות מהכיתה שיאכלו אותי. זהו. נגמר. זרקו אותי מבית הספר. הייתי במערכת יחסים כושלת, נכנסתי לדיכאון קליני. מבן אדם שאוהב את החיים ואוהב ללמוד, הייתי גמורה. הכל נגמר לי ברגע, הלכתי להיות מלצרית בבית קפה.

 

הבנת שהגיע הזמן לפרוש.

 

"לא רציתי לפרוש, רציתי למות. היום, כשאני חושבת על זה, הם התנהגו אתי בכזה חוסר אחריות. יכולתם להגיד לי 'לא מתאים לנו שתלמדי פה', אבל איך אנשים שעובדים כבר שנים עם שחקנים צעירים יכולים לדבר אלייך ככה, בלי טיפת רגישות? זה נורא נהוג בבית צבי שאת אוכלת סנדוויץ' והמנהל עובר במסדרון ואומר לך 'תפסיקי לאכול, יא פרה, תראי איך את נראית', ואת ממשיכה לאכול את הסנדוויץ' שלך כרגיל. או שהוא אומר לך, 'אי אפשר להסתכל עלייך, את דוחה'. את יודעת כמה אנשים שמעיפים אותם מבית ספר מנסים להתאבד אחר כך? מגיעים לדיכאונות ולאשפוזים ולאנורקסיה?

 

"יש לי מזל שאני בן אדם חזק ולא נתתי לזה לפגוע בי. האגו נפגע, אבל ידעתי שאני ממשיכה. לקחתי זמן להתאושש והחלטתי שאני חוזרת לסטנד-אפ, לדומינו גרוס, לעמירם גרוס. הייתי בדיכאון ועל הפנים אבל המשכתי, רציתי להתקבל לכל דבר, לא היה לי אכפת יותר, ואז התקבלתי ל'זאפ לראשון', שהיה הצלחה כבירה בעיניי כי הייתי בטלוויזיה. ועשיתי סטנד-אפ כל ויקנד בשישי בערב מול 15 איש. ואז העלו את דומינו גרוס כתכנית מערכונים, ועמירם גרוס לקח אותי לתכנית. זאת הייתה תקופה נוראית. ממש סבל. עבדנו כמו חמורים, 12 שעות ביום, כדי לשבת ולכתוב חצי שעה שתהיה מעולה, עם חזרות בבית, במשכורת רעב, ומעבר לזה לא הרגשתי שזה טוב לי, סוג ההומור הזה של הנונסנס לא התאים לי והתחלתי להיבהל שאני נחשפת לא במה שאני טובה בו, אבל היה לי ברור שזה חשיפה, וזה טלוויזיה וזה המחיר שאני צריכה לשלם. אז סבלתי בשקט. התכנית נגמרה. התחתנתי".

 

מה?

 

"כן, שכחתי לציין את זה. כבר הייתי עם קובי (קובי דורון, בעלה של אשכנזי, הוא הבחור השווה בהחלט מהפרסומת לשקדי מרק. שחקן וסטודנט לתסריטאות-ש.מ.). קובי היה שנה מעליי בבית צבי והיינו שנתיים ככה און-אוף. בהתחלה היה לא טוב, אחרי זה היה טוב, ואחרי התכנית היינו בתקופה שמערכת היחסים בינינו הייתה טובה וגרנו יחד והיה ברור שזה קשר של חתונה, אבל מעולם לא דיברנו על זה קודם. אמרנו שנתחתן רק כשנרצה להביא ילדים, אבל אז יום אחד נורא התחשק לנו להתחתן אחד עם השני. אי אפשר להסביר את זה, סתם ככה, הכי טהור, מתוך אהבה. כנראה רצינו את החיבור הסופי הזה ואת השמחה ולהראות לכל העולם. הייתה חתונה חבל על הזמן, בחורף, בכיתי בחופה, ואחרי החתונה היו אנרגיות טובות והייתה תחושה שדברים יבואו בקלות עכשיו, שעכשיו יקרו לי דברים טובים. ולא קרה לי כלום. פשוט לא קרה לי כלום.

 

"המשכתי לעשות סטנד-אפ ונורא השתפרתי, אבל כלום לא הלך. הייתי במיליון אודישנים ולא התקבלתי, לא לסדרות קומיות, לא ל'Y בלילה', אפילו להיות כתבת של גא פינס לא התקבלתי. כבר כשהלכתי לאודישנים אמרתי 'זה לא בשבילי, גיא פינס, זה ירידה בדרגה בשבילי', ולא רק שלא מקבלי אותי, אפילו לא מחזירים לי טלפון".

 

איך הפכתי למצחיקה

 

אשכנזי, אם טרם הבחנתם, רחוקה מרחק מה מנתונים גופניים בליגת הבוהדנה. היא יודעת היטב שגם זה לא עזר. "היו רגעים שאמרתי לעצמי 'כוס אמק, אם רק הייתי בלונדינית'. הרי מי מופיע בדברים האלה, בהנחיה, בערוץ הילדים, ב'Y בלילה'? דוגמניות. הרי מי מצליח פה? אנשים פרובוקטיביים, אנשים יפים, אנשים שיוצאים עם מישהו מפורסם. בעיניי, כדי להופיע בטלוויזיה צריך כשרון מסוים, אוסף ייחודי של תכונות שמתאימות לטלוויזיה, אבל אצלנו יש אנשים שהם חלק מהטלוויזיה, הם דמויות מובילות והם נורא בינוניים, והכשרון שלהם הוא בכל לא בתחום הזה. והקהל, שמורגל לראות את האנשים האלה, חושב שזו הרמה שצריכה להיות בטלוויזיה".

 

ועדיין, אשכנזי – על כל כשרונה המשוער – העפילה לגיל 27 תוך שהיא יושבת בביתה בחוסר מעש מרשים. "לא רציתי לעבוד יותר בחנות או למלצר", היא מודה. "בינתיים המנהלת האישית שלי ניסתה לגרום ליאיר לפיד להיפגש איתי. היא הייתה צריכה לחזר אחריו ממושכות. ביום שבו היא תפסה אותו בטלפון, הייתי מאושרת. התכוננתי לקראת הפגישה, ואז הוא ביטל. ואז הוא קבע עוד פגישה והוא שוב ביטל. ככה איזה חודש. בסוף נפגשנו באיזה בית קפה, וכבר לא היו לי שום ציפיות. הייתי מאושרת מזה שאני יושבת בבית קפה עם יאיר לפיד והוא יודע מי אני ואולי פעם, עוד שנה או משהו, הוא אולי ייקח אותי, זה היה מעל ומעבר בשבילי. הייתה פגישה נחמדה, לא איזה משהו היסטרי, ואחרי כמה ימים הוא עשה לי אודישן. זה היה האודישן היחיד בחיים שלי שאחריו ידעתי שהתקבלתי. זה הרגיש טוב, הייתה כימיה טובה, זה פשוט עבד.

 

"יום אחרי האודישן יאיר התקשר ואמר לי: 'עדי אשכנזי, את מוכנה להיות כוכבת?', ופשוט לא עיכלתי את זה. הייתי בעננים. זו תכונה כל כך ישראלית לא להתייחס בכבוד לאנשים שאין עליהם תווית עדיין. זה בסדר שכל מי שלא לקח אותי קודם לא לקח, זה בסדר גמור, לא להכל אני מתאימה ולא כולם חייבים לאהוב אותי, אבל הנה, בא יאיר לפיד ושם עלי סטמפה, ופתאום כולם מתחרטים, כולם מתקשרים, כולם רוצים אותי. אז נכון שעכשיו אני עושה את מה שאני באמת הכי טובה בו, את מה שהכי מתאים לי, אבל עדיין, איך זה יכול להיות שעכשיו פתאום אני מצחיקה? ועכשיו פתאום אני מוצאת חן בעיני אנשים, כשקודם כולם חשבו שאני גרועה? אבל בסדר, ככה זה. באיזשהו מקום היום אני שמחה שזה קרה ככה. זה נתן לי זמן להבשיל ולהשתפר ולהתבגר. עם כל הקש שאכלתי הגעתי למצב שבו גודל הרצון שלי היה גם גודל היכולת, ואז הכל קרה".

 

ולהיות מפורסמת מרגיש כמו שחשבת שזה יהיה?

 

"כן, פחות או יותר. אין ספק שזה משנה את החיים, אורח החיים שלי השתנה לגמרי. פתאום אין זמן, שזה אחלה, כי אני עושה בול את מה שרציתי, אבל אתה משלם מחיר של לא לראות חברים ואת בעלי, ואי אפשר לבטל דברים כמו שעשיתי פעם, כי פתאום הכל חשוב ומחכים לך בכל מיני מקומות. הדבר היחיד שקשה לי אתו זה שמסתכלים עליי ברחוב. אין לי בעיה שידברו אליי ברחוב, מי שמשחרר אליי אנרגיה אז בכיף, אבל לא מתאים לי שיסתכלו עליי כשאני לא רוצה שיסתכלו עליי, וזה קורה הרבה. אבל זה נורא טבעי. זה כמו שאתה יושב במסעדה והולך לשירותים, אז אתה קם ומסתדר את עצמך, ואתה יודע שברגע שאתה קם כולם יסתכלו עליך, אז אני מרגישה כאילו אני כל היום הולכת לשירותים".

 

איך עברתי לכרוב

 

השבוע יוצאת אשכנזי במופע יחיד, המשלב, בין היתר, חלק מהטראומות שהוזכרו לעיל, ועוד מיני תופינים. בין לבין, ימשיך יאיר לפיד לתזז אותה לסדרת משימות מופרכות בעליל, ואשכנזי תעשה כמיטב יכולתה לסבול בשקט במהלכן רק כדי לבוא ולהתלונן בשידור חי בהמשך. אחרי כל מה שעברה, אין משימה שהיא לא מוכנה לקראתה, להוציא, אולי, מרק כרוב.

 

"היו משימות שהיו לא קלות, אבל השבוע של הפסקת העישון ודיאטת הכרוב היה השבוע הכי נורא בחיים שלי", היא נזכרת. "הדיאטת כרוב היתה משימה שאני נתתי לעצמי. החלטתי שאני מתחילה דיאטה, ובאותו שבוע מתקשרים אליי מהתכנית ואומרים לי עדי, שולחים אותך לגמילה מעישון. אמרתי סבבה, למה לא. אני אפסיק לעשן, אני אעשה דיאטה, אני גומרת את השבוע הזה ג'ניפר לופז. הלכתי להילר הזה ,הוא עשה לי עם הידיים ככה מעל הגוף והחזיק איזה אבני קריסטל, מלמלתי לעצמי כל הזמן שטויות והלכתי הביתה. בדרך בחזרה, באוטו, קלטתי פתאום שאני מסטולית לגמרי, כמעט עשיתי שתי תאונות. הגעתי הביתה, שבע בערב נכנסתי למיטה, קמתי יום למחרת הפוכה לגמרי, עצבנית רצח, רק מה – לא רוצה לעשן. הייתי ביום השני של הדיאטה. בהתחלה חשבתי שזה גאוני, הדבר הזה; אני אכין את המרק כרוב ואוכל רק אותו. שיגעון. אחרי הצלחת הראשונה לא יכולתי לראות את זה יותר.

 

"כמעט הקאתי. בסוף השבוע אני עולה על המשקל, רזיתי אולי 600 גרם, אפילו לא. יום שישי, היום האחרון של הדיאטה, קבעתי עם קובי בסופר, ואני רואה את הפינה של המאפים, וקובי קונה לחם. הגענו לקופה והתחלתי להתגרד מרוב עצבים, היה לי בגט ביד, התחלתי לקרוע חתיכה ואכלתי תוך כדי שאני ממלמלת, 'אסור לי לחם', עוד חתיכה, 'קובי, אסור לי לחם', עוד ביס, עד שהגענו לקופאית תקעתי חצי בגט. הגענו הביתה, פרסתי את הבגט ותקעתי חבל על הזמן. השמנתי שני קילו בסופשבוע הזה. שטויות, במילא לא התכוונתי לרדת במשקל. והספקתי לעשן. הכל הסתדר בסוף, הכל קרה בול כמו שתכננתי".