כי בהיסטריה כמו בהיסטריה, קשה לפזר את הפחדים והכעסים המוצדקים ולמצוא מענה אמיתי. ולכן, מייד עם התוהו ובוהו התקשורתי והכאוס האינפורמטיבי, מזדרזים כל המבינים המקצועיים ללבות את רגשות האשם של האמהות הלא-מיניקות, ולקדם במסע שיווק אגרסיבי את הפורמולה הטבעית להזנת התינוקות. לכך, למרבה הזוועה, יש השפעה לא רק על אמהות שתינוקן בריא ושלם, אלא גם על אלו שתינוקן מת או פגוע. ולאן יוליכו את רגשות האשם שלהן?
"אסון רמדיה" ראוי שייבחן מכל הזוויות הרלוונטיות. שייבדקו כל הטענות על רשלנות מקצועית, הונאה, רדיפת בצע, אחריות של היצרן והיבואן, וכן גם הכשל הרפואי של אבחון התסמינים והאחדת נתונים בין בתי החולים בארץ. משרד הבריאות יבצע את כל הבדיקות, המשטרה תעשה את עבודתה וכך גם בתי המשפט. וממש באותו הזמן צריך לחבק את האמהות והאבות, ולומר להם "אתם בסדר גמור". וזה ממש בסדר גמור שבחרתם לא להיניק את התינוק שלכם עד גיל שש.
תנועות כאלה ואחרות המנסות לשדל נשים להיניק, וכמוהן מאמיניה האדוקים של "עקרון הרצף", עושים עוול של ממש לציבור גדול של הורים וילדים, בייחוד כשהם מבססים את טענותיהם על תקלות נקודתיות. הבחירה בהנקה או בחיים על-פי עקרון הרצף, כמו בחירה בכל סגנון חיים אחר (שאינו פוגע באף אחד), היא בחירה טובה מאוד למי שזה מתאים לו, ובחירה רעה מאוד למי שזה ממש לא הקטע שלו. אני מאמינה בהשפעה, חינוך, יחסי ציבור טובים ושיווק, גם בעניין של סגנון חיים ואמונה, אבל בין זה לבין יצירת תחושת אשם הורית המרחק עצום.
הדיון על הנקה לעומת אפשרויות אחרות הוא דיון חשוב, בתנאי שהוא דיון המקיף עוד נושאים מעבר לתכונות החלב. סגנון חייהם של האם, האב ושאר הנפשות במשפחה רלוונטי לא פחות מסגנונה האישי של האם, שלעתים אינו הולם את אשר דורשת הנקה מוצלחת (ולמה ליצור מראש מעגל רשע של עצבנות, מיעוט חלב ותסכול?). ובעיקר צריך שיהיה דיון נקי מדעות קדומות על "תפקידה ותפקודיה של האם האולטימטיבית".
הדיון על הנקה ועל סגנון החיים המודרני (רווחים והפסדים) הוא דיון כל-כך חשוב וחיוני לחברה האנושית שממש חבל לבזבז אותו על היסטריה שמבוססת על פחד, כעס, תסכול וחוסר אונים. ובינתיים, רק מלים חמות של חיזוק ועידוד להורים המתמודדים עם האובדן.