1. תנו לישון בשקט
שתיים וחצי בלילה. הטלפון מצלצל. אתה מתעורר והלב נרעד. עם כל הלחץ והחרדה, אתה מפחד מהבשורה שהולכת לנחות עליך. אתה עונה. בצד השני של הקו שקט, ואז הקול המכני שמרמז על כך ששוב שולחים לך פקס, באמצע הלילה, בשעות לא אנושיות. פעם שנייה השבוע.
כן, זה קורה לא אחת שחברה זו או אחרת מבשרת על חופשה חלומית ברודוס יוון פלוס חפלה יוונית, וגם על אופה לחם במחיר מיוחד, כולל מתכונים חדשים!!! (והרי על הדברים האלו בדיוק אני חושבת לפנות בוקר....). עם שחר החלטתי לעשות מעשה, ולשים קץ לפקסים בשעות הלילה. התקשרתי למוקד ההזמנות והאדם בצד השני, שטען שהוא מנהל החברה, ענה לי בגסות, ואף התלונן שאני מעכבת אותו. "תביאי ת'מספר פקס שלך ונוציא אותך מהרשימה", הטיח בי באגרסיביות. "וזהו?", שאלתי. אפילו לא תתנצל?". "מה את רוצה, שאני אשלח לך פרחים ומקרר? אין לי מה לעשות - זה מחשב שפועל 24 שעות ביממה", אמר. "אז אולי לא תפעילו אותו בלילה", הרהרתי בקול, אך כל שהיה לו לומר זה: "יאללה, יש לי הזמנות, תני ת'טלפון".
אז חברות פקס יקרות: תפסיקו לגזול מאיתנו שינה, לבזבז דיו ודפים ובקיצור - תתחילו להתנהג בנימוס. הרי מה כבר אני מבקשת - אם אי אפשר לחיות בשקט, לפחות תנו לישון בשקט.
(אלירז שיפמן)
2. עגלה אחת וחמישה שקלים
יש רגעים, שבהם אתה מביט על עצמך, ומבין שכבר שנים דופקים אותך. כן, שנים. ואתה, פראייר שכמוך, קיבלת את זה בשקט, לא עשית כלום חוץ מלרטון, במקרה הטוב. במקרה הרע, בכלל לא שמת לב. ממש בשבוע שעבר היה לי רגע כזה. עמדתי בשערי מרכול כלשהו – לא חשוב של איזה רשת, כי כולם אותו דבר לצורך העניין הזה – ופשפשתי בכיס, בארנק, במעיל, בתחתונים, ואיפה לא, כדי למצוא מטבע של חמישה שקלים ולשחרר עגלה. ואז ירד לי האסימון: הם עושים ממני צחוק.
אני בא לכאן, דווקא לכאן, כדי להצטייד בלחם וחלב, גבינות וסבון כלים; אני מגיע תמיד עם שאיפות צנועות מאוד, באמת, המסתכמות ב-100 או 150 שקל; אבל איכשהו מסלול הפיתויים של הסופרמרקט מוציא אותי תמיד עם עגלה מלאה, עם חשבון של 400 שקל (שכולו, אגב, מורכב ממחירים מופקעים וחסרי היגיון לחלוטין, ואילו היה לי קצת יותר שכל וכוח, הייתי נוסע רבע שעה לכל כיוון וחוסך 20%); ובסופו של התהליך, אני עוד צריך ללכת בראש מורכן אל שערי המרכול, כדי להשחיל את העגלה אל המסלול המלוכלך ולקבל חזרה את 5 השקלים שלי.
לעזאזל, זה לא הגיוני. פשוט לא הגיוני. אני בא אליהם לבזבז כסף, ועוד מתייחסים אלי כאילו עושים לי טובה. מילא היחס המקסים בדוכנים ובקופות, והניקיון שלא משהו; אבל אפילו על העגלה, אביזר מיותר שכל תכליתו היא לגרום לי לבזבז יותר כסף, אני צריך לשלם, ולהסיע בעצמי חזרה. למה? הרי אם הייתי רוצה לגנוב את העגלה – אתם מבינים שלא 5 השקלים היו עוצרים בעדי. נכון? וזו לא גזרה משמיים, תאמינו לי. בעולם כולו כבר הייתי, ולא ראיתי את התרגיל המטופש הזה בשום מקום.
אגב, יש פתרון גאוני שהוא גם נקמה מתוקה, ועליתי עליו לגמרי בעצמי: לא לקחת עגלה. להיכנס דרך הקופות, להצטייד בארבע שקיות, למלא אותן, לשלם בקופה המהירה ולעוף החוצה. תאמינו לי – אמנם לא ניסיתי, אבל נראה לי שזה יותר חסכוני אפילו מלהפסיק לעשן.
(גדי שוורץ)
3. קנה, קבל (ופרסם)
חברות רבות מנסות לפתות אותנו לקנות דווקא את המוצרים שלהן בשיטות שונות. יש כאלו שמעניקות הנחות משמעותיות על המחיר הרשמי, יש שמציעות מארזים במחיר מוזל, ויש שמוכרות מוצר שני בפחות כסף. אבל אחת השיטות היותר מפתות לכאורה היא שיטת הקנה-קבל: קונים מוצר ובתמורה מקבלים מגבת חוף/כובע/כוס לבירה/מטרייה-שמשייה לים, ועוד כיד הדמיון הטובה על החברות.
לכאורה מפתה, כי מה רע לקנות נסקפה או ויטמין ולקבל, למשל, מטרייה. אז זהו, שיש בעיה. המתנה ממותגת, ומופיע עליה הלוגו של המותג, הסלוגן שלו ולעיתים עוד תוספות. אז לכאורה מקבלים משהו בחינם, אבל מאחר שבסופו של דבר הרוכש משמש כפרסומת מהלכת של המוצר, התועלת שמקבלת מכך החברה גדולה בהרבה מהתועלת שיוצאת לקונה.
אז בפעם הבאה שאתם מקבלים מתנה כשאתם קונים בירה, תדעו שהיא ממש לא בחינם.
(שלומי דונר)
4. עטפנו לבד
"סיוט זה היה", אמרה לי חברתי הטובה א' כשניסתה לתאר את חוויותיה בשבת האחרונה. "מטעמי חוסר זמן נאלצנו להיכנס המשפחה כולה לטויס אר אס בשפיים לקנות מתנת יום הולדת. כמובן שחיפשנו המון זמן חנייה ואחרי שמצאנו דילגנו בין במכוניות האחרות בדרכנו לחנות הנכספת".
"הגענו בשלום", המשיכה א' וסיפרה, "והתחלנו לחפש, בין מאות הקונים האחרים, אחר המתנה. היה קשה כי אנחנו לא מכירים את החנות הענקית ולמצוא עובד שיעזור לנו זה כמו למצוא מחט בערימת שחת. בסוף מצאנו, חיפשנו את הקופות הלכנו לתור לשלם. זה היה ארוך כצפוי מכמות הקונים שהסתובבה שם, אבל גם אותו עברנו בשלום. שילמנו.
"איפה אורזים?" שאלה א' את הקופאית המסורה. שם, היא הצביעה בנונשלנטיות על שולחן מאורך הומה אדם. מישהו עוזר שם? שאלה בחשש. לא, ענתה הקופאית, מדיניות הרשת היא אריזה עצמית.
"טוב" אומרת לי חברתי א', "לא פעם ראשונה בחיים אני בטויס אר אס, וגם מכירה את המדיניות הנלוזה הזו, אבל בשבת יפה עם אלפי קונים, גם אז לא יכולה הרשת להקצות איזה עובד או שניים מיומנים קצת יותר מאיתנו שיסייעו באריזה?"
כמובן שלא (אם אפשר לחסוך למה לבזבז) וחברתי היקרה ובני משפחתה ניגשו ונעמדו שוב בתור. דקות ארוכות המתינו, חוזים במו עיניהם בניסיונות האריזה של העומדים לפניהם (אוי זה קטן מדי, אוי זה גדול מדי, אויש שוב לא הדבקתי נכון) עד שלחש האב הנמרץ "מספיק עם זה" והמשפחה כולה פילסה את דרכה החוצה, מקווה שהמתנה תתקבל גם ללא הסרט הורוד.
חברים יקרים בטויס אר אס. מדיניות זה דבר חשוב, שביעות רצון הקונים, לטעמי, חשובה עוד יותר. רק בשבתות וחגים.. רק אורז או שניים...למה לא תשדרגו עד מאוד את השירות בחנויותיכם? לנו יהיה הרבה יותר נעים להגיע. תודה.
(טלי חרותי סובר)