סיפור פשוט

"שטח פתוח", שעלה בסוף השבוע לאקרנים, הוא המדריך המלא לעשיית מערבון הוליוודי קלאסי: כאילו לא היה "בלתי נסלח", מחזיר קוסטנר את הז'אנר 60 שנה אחורה לימים הפשוטים בהם הטוב ניצח את הרע. האמריקאים צריכים את זה. כנראה שגם אנחנו

המפגש עם סרטו החדש של קווין קוסטנר, "שטח פתוח", הוא ללא ספק חוויה קולנועית ייחודית וזרה, שרבים מאתנו לא זכו לחוותה, אך ודאי שמענו עליה מהורינו. מערבון בטעם של פעם. בימים בהם כרטיסי קולנוע עלו כמו הרומנים עליהם התבססו המערבונים הראשונים: dime ואצלנו גרוש; בזמנים בהם הליכתו המתנדנדת של ה"דוכס", ג'ון וויין, הציתה אש בלבבותיהם של מיליוני מעריצים, שביקשו ולו לרגע אחד להאמין בחלוקה הערכית ובתוצאותיה הקלאסיות: ניצחון הטובים על הרעים.

 

אם בסרטו המצליח "רוקד עם זאבים" קוסטנר ביקש להיות חלק מן המסורת הרביזיוניסטית של בחינת האתוס והמיתוסים האמריקאיים עליהם התבססו המערבונים הקלאסיים, ובכך לנגח ולחשוף חלק מן העוולות שהם גרמו, הרי שיצירתו החדשה מתייחסת לשישים השנים האחרונות בז'אנר כאל חור מקרי בלולאות הזמן. כאילו מעולם לא היו אנתוני מאן ורוברט אולדריץ'. כאילו ג'ון פורד הפסיק את עבודתו בימי "מרכבת הדואר" ומעולם לא יצר את "המחפשים", ואילו קלינט איסטווד, סיים את פעילותו הקולנועית לפני שהעניק לנו את יצירת המופת שלו: "בלתי נסלח".

 

נוסטלגיה כמו שצריך 

 

"שטח פתוח", המבוסס על הרומן "The Open Range Men" מאת לאורן פיין, הינו המדריך האולטימטיבי לעשיית מערבון הוליוודי קלאסי. גיבוריו הם בוס ספירמן (רוברט דובאל) , צ'רלי ווייט (קוסטנר עצמו), מוז (אברהם בנרובי) וקיד באטון (דייגו לונה), מובילי בקר שנאלצים לעשות עצירה לא מתוכננת בעיירה שנשלטת בידי חוואי מרושע (מייקל גאמבון) ושליחי החוק המושחתים שלו ובראשם המרשל (ג'יימס רוסו). באופן בלתי נמנע, העצירה הלא מתוכננת, תוביל לאלימות ומוות טרגי, עובדה שתיאלץ את גיבורי הסרט להיגרר, בניגוד לרצונם (האחד לוחם ורוצח שחזר בתשובה והאחר נמנה כל חייו על מחנה השלום) למאבק אלים בבני העוולה, אם אפשר מתישהו בצהרי היום.

 

תבלין קלאסי נוסף שקוסטנר זורק אל קדרתו הוא סיפור האהבה בין צ'רלי הנווד המיתולוגי (כל קשר לצ'פלין מקרי לחלוטין) וסו (אנט בנינג), אחותו המיושבת של רופא העיירה.

 

אין ספק כי הנוסחה בה קוסטנר משתמש שירתה את יוצרי המערבונים לדורותיהם. הדיכוטומיה והמאבק בין הטבע הפראי (המיוצג כאן בדמויותיהם של צ'רלי ובוס) ובין ניצניה של הציביליזציה המתגבשת (בני העיירה ובעיקר סו) הם אבני היסוד של הז'אנר, אך האופן שבו מתואר המאבק ונפתר, הוא שמקנה לכל מערבון את ייחודו והוא גם שמשייך אותו למסורת קלאסית או רביזיוניסטית.

 

ב"שטח פתוח" קוסטנר עושה את כל שביכולתו בכדי לא לחטוא למסורת הראשונית. הוא מבקש לצייר לנו, באמצעות עבודת הצילום הנטורליסטית של ג'יימס מורו (שבדומה לאביו הרוחני, נסטור אלמנדרוס, משתמש אך ורק בתאורה טבעית, לרוב בשעות הקסם), אמריקה שכבר כמעט לא רואים בסרטים. ראשונית ובתולית.

 

מציאות או חלום?

 

לתחושה הראשונית תורם לא מעט גם הליהוק המדויק להפליא של השחקנים. קוסטנר מעולם שידר גבריות קשוחה אך בה בעת נוגה, תמימה ובתולית ("הבלתי משוחדים") וב"שטח פתוח" הוא משתמש בכל הניואנסים שפיתח במהלך הקריירה הלא יציבה שלו בכדי ליצור דמות מרתקת, שנעה בין רגעים אכזריים שמעוררים רמזים לעברה האפל ובין רגעי חמלה ורוך שמעידים על גאולתו האפשרית. הרגעים הקסומים ביותר בסרט מתרחשים בסצינות בהן צ'רלי מבקש להוכיח את אצילותו. באחת מהן הוא נראה אוסף באמצעות כובעו את גללי הבוץ שמגפיו הותירו על שטיחה של סו ואילו באחרת אנו מוצאים אותו נאבק בכל מאודו להכניס את אחת מאצבעותיו הגדולות והמאובקות לתוך ידיתו הקטנה של ספל תה, אך לבסוף נכנע לה.

 

הסרט אומנם שייך לקוסטנר, אך מי שגורם לסרט להפוך ממערבון בינוני למערבון אנושי ויפה, הוא רוברט דובאל, מאריות הקולנוע האחרונים, ובין השחקנים היחידים שבגרותו לא מביישת את נעוריו. דובאל מגלם באיפוק מושלם את דמותו של הבוקר המזדקן, שכאילו מבקש ליהנות מהרפתקה נוספת, רגע לפני הפרישה, ולראייה האופן שבו הוא מבקש לשמוע את תגובתו הנלהבת של קוסטנר לשמע הנאום המיליטנטי (בסגנון גיבוריו של קלינט איסטווד), הלא אופייני לו, שנשא במסבאה.

  

בארה"ב יצאו מבקרים רבים נגד העלילה האסקפיסטית של "שטח פתוח", וטענו כי יוצר הסרט מחזיר את הז'אנר שישים שנים לאחור. אולם חלק מן הביקורות והקהל האמריקאי התאהבו ביצירתו האחרונה של קוסטנר, ובהתחשב במסכת כישלונותיו האחרונים, הרי שמדובר בהישג ממשי, שעשוי ללמדנו לא מעט על הנפש האמריקאית, שזקוקה היום יותר מתמיד לסיפורים שיזכירו לה ימים טובים יותר ומורכבים פחות.

 

ואולי הישגו של קוסטנר גם מעיד על מיאוסו של הקהל האמריקאי בסרטים עתירי תקציב (ואפקטים) ללא נשמה וצימאונו ליצירות דלות תקציב (בקנה מידה הוליוודי כמובן), אך עם דמויות ולב בגודל של הגרנד קניון, יצירות ברוח הזמנים בהן קוסטנר התלווה להוריו (להם, לא במפתיע, הוא גם מקדיש את סרטו הנוכחי) אל בית הקולנוע השכונתי. ימים בהם הדמויות לא היו תפאורה למחלקת האפקטים. בקיצור, קלאסי, במובן הטוב של המילה.

 

שני דברים לפני סיום:

 

1. אולי בעקבות הצלחת הסרט הנוכחי יבין קוסטנר כי סרטים העוסקים בעתיד לא עושים לו טוב ("עולם המים" ו"פוסטמן"), ואילו סרטים העוסקים בעבר הן ספל התה שלו ("הבלתי משוחדים", "13 ימים", "רוקד עם זאבים"), בהנחה שהוא יצליח להחדיר אליו את אצבעותיו.

 

2. מלבד להוריו, קוסטנר מקדיש את הסרט לשחקן מייקל ג'טר, שמגלם בסרט את דמותו של פרסי. ג'טר הג'ינג'י ובעל פני העכבר הוא אחד מאותם שחקנים שמעולם לא זכו לגלם תפקיד ראשי, אך פניהם עיטרו עשרות סרטים וביניהם: "גרין מייל" ו"פישר קינג". בגיל 51 הלך לעולמו, אך הוא לא נפרד מבלי להותיר לנו עוד דמות קטנה ומקסימה. אדיוס אמיגו.