אלימות לא יודעת מעמדות

אחרי שלימדה את מדהו, אשתו של מנקה התנורים, איך להרביץ בחזרה הופתעה איימי גינצבורג לגלות שחברתה הטובה, בוגרת אוקספורד הנשואה לפוליטאי ידוע, מחביאה חבורות מתחת לסארי

השעה חמש אחר-הצהריים, הערב האחרון שלנו בדלהי. אני באשראם של מהרג'י, אבל יש לי תוכניות מיוחדות: אני יוצאת עוד מעט לפגוש חברה ותיקה שגרה בשכונת יוקרה בפרברי העיר, 45 דקות מפה ובקצה אחר של היקום.

 

החברים שלי כאן, באחת מהשכונות הכי עניות בדלהי, לא יכולים לדמיין אפילו את המקום שאליו אני נוסעת, ואני לא מנסה לתאר אותו לפניהם. בשביל מה? הרי כולם יודעים שיש לי חיים אחרים מחוץ לחדר המפויח, המוקף סמטאות צפופות ומלוכלכות, שמהווה לי פה בית (לתפארת), אבל הם נראים לא רלוונטיים, מעין אשליה.

 

כשאני מוכנה לצאת - נהג הריקשת אופניים שייקח אותי עד לריקשת המנוע שתיקח אותי עד למונית כבר מחכה לי בחוץ - נכנסת פתאום מדהו, אשתו של סנטוש, מתקן התנורים. מדהו, בת 40, זכתה השנה בשני נכדים ראשונים. היא כולה חיוכים, לבושה סארי צבעוני פשוט, צמידי מתכת דמויי זהב על מרפקיה, ראשה מכוסה בקצה הסארי.

 

בפעם הקודמת שהייתי פה מדהו הפצירה בי לבקר אותה בביתה, ובסוף הלכתי. שני חדרי קוביה קטנים עשויים לבנים חשופות משמשים אותה ואת בעלה, את ארבעת הילדים, את שתי נשות הבנים הגדולים ואת הנכדים. בחדר אחד היו ספה, מיטה ומזרונים מגולגלים. בחדר השני, תנור קרוסין לבישול (על הרצפה), ארונית עם כלים, כמה דליים לרחיצת כלים ומקלחת. השירותים, כוך שהם חולקים עם השכנים, נמצאים מסביב. אבל אין להם תחושת מסכנות. אלה הם החיים, הכל בסדר.

 

שותה ומכה

 

מדהו הגישה לי צ'אי, סילקה את הילדים החוצה, ואמרה שהיא רוצה תרופה לסנטוש בעלה. "מה הבעיה?" שאלתי (כבר נואשתי מלהסביר שאני לא דוקטור). "הסנטוש הזה התחיל לשתות כמו כולם", היא סיפרה בקול כואב. "שותה חצי לילה, ואז חוזר כשאני כבר ישנה, ומתחיל להרביץ לי על הפנים, על הגב". היא הרימה את הסארי הדהוי והציגה חבּוּרה איומה על הכתף והצוואר.

 

"ומה את עושה?" שאלתי מזועזעת. כולם אוהבים את סנטוש, והוא נראה כל-כך נחמד. "מה אני יכולה לעשות?", היא ענתה. "אני צורחת ובוכה. תגידי את, מה כבר אני יכולה לעשות?"

 

"תרביצי לו בחזרה", הפתעתי את עצמי בתשובה לא צפויה. "תחכי לו מוכנה, ותראי לו שלך לא מרביצים". מדהו הסתכלה עליי רגע, לא נושמת, ואז שתינו פרצנו בצחוק מתגלגל.

 

עכשיו מדהו עומדת מולי בגב זקוף. "חבל שלא היית שם", היא אומרת. "זה לקח רק פעם אחת. הוא חשב שאני ישנה, הפחדן, והרים יד להרביץ. טראח, הורדתי לו סיר לחץ של חמישה ליטרים על הראש. היית צריכה לראות את הפנים שלו לפני שהתעלף. הוא לא נגע בי יותר מאז", היא צוהלת.

 

מאוחר יותר, בארוחת ערב במסעדה הודית-איטלקית שהיא כרגע חביבת היאפים בדלהי, סיפרתי לחברתי גאורי ולבעלה מ. על מדהו. המסעדה מהודרת ומעוצבת באופן אלגנטי. התפריט מערבב בחן בין פריטי מזון מיובאים ומתכונים מקומיים. ברקע מוזיקה שקטה: ויוולדי וצלילי סיטאר. גאורי יפהפיה כרגיל, לבושה סארי של מעצב ידוע, זהב בשערה השחור הפזור. מ. הוא פוליטיקאי ידוע, אהוב על כולם, והיא מנהלת משרד יחסי ציבור, בוגרת אוקספורד.

 

משהו בתגובה שלה על סיפורה של מדהו נראה לי משונה. כשמ. קם לרגע, כוסית ויסקי בידו, לפטפט עם היושבים בשולחן בקצה החדר, גאורי, כנראה בהחלטה פתאומית, מרימה מהר את קצה הסארי ומראה לי חבורה נוראה על הכתף ועל הצוואר. אני לא יודעת מה לומר. מ. חוזר לשולחן ומזמין לכולנו בעליזות טירמיסו וברנדי, בכוסות בדולח קטנטנות ונוצצות.