מאהבת מוסוליני לאהבת ישראל

בשנות ה-70 היתה הצדעה במועל-יד מנהג קבוע של ג'נפרנקו פיני, היום סגן ראש ממשלת איטליה. אבל מאז הפך את חברבורותיו: כנגד כל הסיכויים, האיש שהנהיג את המפלגה הניאו-פאשיסטית וינק ממורשת מוסוליני, נהיה גדול ידידי ישראל באירופה. בשבוע הבא הוא יגיע לביקור – וישלים את המהפך בסיור ב"יד ושם

בשבוע הבא יבקר בישראל סגן ראש ממשלת איטליה, ג'נפרנקו פיני. הוא יצעד מחויך על השטיח האדום שייפרש לפניו, יבקר ב"יד ושם" ואף יוכל להתכבד בנעיצת פתק קטן בכותל המערבי. בלו"ז הצפוף שמתוכנן לו משובצת גם פגישה עם הנשיא משה קצב ועם בכירי הצמרת הפוליטית של ישראל. ביקור דיפלומטי רגיל? רק לכאורה.

פיני ירש למעשה את המפלגה של בניטו מוסוליני, הפאשיסט ששלט באיטליה ביד רמה. שורשיה של מפלגתו – "ברית לאומית" – נעוצים במורשת שלא היטיבה במיוחד עם היהודים, בלשון המעטה. גם עברו של פיני עצמו שנוי במחלוקת: בצעירותו הוא נהג להצדיע במועל יד והיה חבר בתנועת נוער גזענית.

אבל מאז שהחל להנהיג את המפלגה הניאו-פאשיסטית בשנת 91', הפך פיני את חברבורותיו. מאוהד של מוסוליני הוא הפך לימני מתון, שנחשב לידיד הקרוב ביותר של ישראל באירופה. גם יהודים שהתקשו בתחילה להשתכנע בכנות דבריו, מוכנים כיום ללחוץ את ידו ולהכריז שהוא אחד מידידיהם הטובים של היושבים בציון. החברות הקרובה הגיעה עד כדי כך שבתקופה האחרונה פעל השגריר ברומא אהוד גול כדי לשכנע את יהודי איטליה לאפשר לפיני לבקר בישראל. עשר שנים הם התנגדו לכך, והסכימו רק כעת.

מובן שהביקור הקרוב של פיני לא נובע רק מאהבת ישראל. גם הוא – כמו פוליטיקאים רבים – יודע שהדרך לכיבוש ראשות ממשלת איטליה עוברת דרך ירושלים. כלי התקשורת באיטליה וברחבי העולם רואים בביקורו הקרוב של הפוליטיקאי הפופולרי והמחונן ביותר באיטליה נפילה של המכשול האחרון בדרכו לשיא הפיסגה.

"פייננשל טיימס" הלונדוני הצהיר כבר לפני שבוע, כי "פיני אמור להיות ראש-ממשלת איטליה הבא". העיתון היוקרתי רואה בפיני בן ה-51 את היורש הטבעי של ראש-הממשלה סילביו ברלוסקוני. לפי העיתון, פיני הוא פוליטיקאי נאמן ורציני, שמסוגל להקים גוש מרכזי-ימני שינהיג את איטליה.

השמאל האיטלקי ניסה למנוע בכל כוחותיו את ביקורו של פיני בישראל. הוא דאג לפרסם בקביעות את התמונות המנציחות את פיני מצדיע במועל יד. הפוליטיקאי המיומן סירב להתרגש מההתקפות נגדו, והסביר שהתמונות צולמו לפני 30 שנה, כשהיה רך בימים והשתייך לצעירי המפלגה הניאו-פאשיסטית. היום, אומר פיני, אני אדם שונה לגמרי.

 

רודף את האנטישמים

 

המהפך של פיני החל לפני 12 שנה. הפוליטיקאי החרוץ ניצח אז בקרב על הנהגת המפלגה הניאו-פאשיסטית את הקיצוני פינו ראוטי. פיני הגיע למסקנה שעידן הפאשיזם הסתיים - והחליט לעצב את מפלגתו מחדש. את השינוי האמיתי חולל בשנת 95', כשבכינוס היסטורי שהתקיים בעיירה פיוג'י, שינה את שם המפלגה ל"ברית לאומית". פיני הגדיל לעשות והציג בפני חברי המפלגה מצע חדש ומחודש, שבו נקבע כי "ברית לאומית" אינה צאצאית של הפאשיזם. המצע החדש של המפלגה קבע כי היא זונחת את עברה הפאשיסטי, וכינה את חוקי הגזע של בניטו מוסוליני "חרפה שגרמה לזוועות". פיני אף גינה בחריפות כל גזענות ואנטישמיות והגדיל לעשות כשיצא גם נגד אנטי-ישראליות.

חבריו של פיני למפלגה היו מסוחררים מעט מהמהפכה המקיפה שחולל. הפלג "הטהור" של המפלגה פרש והקים מפלגה פאשיסטית מזוקקת, בראשותו של המפסיד ראוטי. אולם מרבית חברי המפלגה הבינו שמדובר במלחמת קיום, ותמכו בפוליטיקאי שהפך את עורו. השינוי הקיצוני הכשיר את כניסתה של "ברית לאומית" לקואליציה בראשות ברלוסקוני, והפך אותה למפלגה השלישית בגודלה בארץ הספגטי.

מרבית הפרשנים טענו בעבר שפיני ערך במפלגה שינויים קוסמטיים בלבד, וכי למעשה היא נותרה נאמנה לעברה. יהודי איטליה דאגו לתפוס ממנה מרחק, ואפילו ממשלת ישראל הצהירה כי לא תלחץ את ידיהם של שרי המפלגה בעלת העבר הבעייתי. גם משרד החוץ טרח להודיע שיבחן בשבע עיניים את התנהלותה של המפלגה, ובהתאם לכך יחליט איך להתייחס אליה.

 

בקשת סליחה היסטורית

 

אבל מים רבים זרמו מאז בנהר הטיבר שברומא. פיני התגלה כפוליטיקאי כריזמטי ואמין והעניק למפלגתו דימוי חדש ומודרני. פיני ומרבית חברי מפלגתו הפכו לתומכים מסורים ביותר של כל ממשלות ישראל והעם היהודי. המנהיג הנלהב הקדיש ימים רבים כדי להפגין את אהדתו לעם שבציון: הוא פקד את קברי היהודים שנרצחו על-ידי הנאצים ברומא, ביקר באושוויץ ואף היה בין יוזמי החוק לקביעת יום זיכרון לשואה.

אולם למרות השינויים מרחיקי הלכת שחולל במפלגה, לא הצליח פיני לחדור אל ליבם של רוב יהודי איטליה. הם עדיין לא שכחו את חוקי הגזע של מוסוליני, את ההשפלות שעברו בימי הפאשיזם וכמובן את הברית שכרת מוסוליני עם אדולף היטלר – שהובילה להגליית אלפי יהודים למחנות ההשמדה.

בכל פעם שפיני עמד לבקר בישראל, דאגו יהודי איטליה לטרפד את היוזמה, בטענה ש"הזמנים עדיין אינם בשלים". הצהרתו של פיני, לפיה ינצל את הביקור כדי לבקש מהיהודים סליחה על העוול שגרם לו המשטר הפאשיסטי, תרמה להתקרבותו ליהודי איטליה - אבל החששות עדיין נותרו ברקע.

פיני סירב להרים ידיים והמשיך במאמצים: לפני כשנתיים הוא ניצל את היבחרו לסגן ראש-הממשלה כדי להוכיח עד כמה הוא תומך בישראל וביהודים. אינתיפאדת אל-אקצה ובידודה של מדינת ישראל בעולם הפכו את פיני ומפלגתו לידידים הכנים והנאמנים ביותר שיש כיום לישראל באירופה. בעוד מפלגות השמאל הצדיקו את הפלשתינים בטענה ש"המלחמה שלהם צודקת", התייצב מנהיג הימין המתון לימינה של ישראל.

מה לא עשה פיני כדי להגן על ישראל? הוא תקף בחריפות את הטרור הפלשתיני, גינה את יאסר ערפאת ובניגוד לדעת העולם אמר כי לישראל יש זכות מלאה להקים גדר הפרדה. "ישראל בסכנת קיום ועליה להגן על עצמה", אמר לא מכבר בכינוס של ארגון בני-ברית במילאנו. "היא אינה התוקפת, אלא המותקפת".

מפלגות השמאל האיטלקיות, לעומת זאת, המשיכו להפנות עורף לישראל. בסוף השבוע, כשבעולם חגגו את נפילת חומת ברלין, הפגינו 40 אלף איטלקים נגד ה"חומה" שבונה ישראל בינה לבין הפלשתינים והניפו כרזות נגד קיומה של ישראל.

יהודי איטליה הבינו אט-אט שהגלגל הסתובב לו, וכי הסכנה להתפרצות של גל אנטישמי חדש לא תגיע לעולם מצידו של פיני הימני, אלא דווקא ממפלגות השמאל. הם קלטו, כי התנגדותם לביקורו בישראל של מי שעשוי להיות ראש-הממשלה הבא של איטליה – מיותרת. נשיא הקהילות היהודיות של איטליה, עמוס לוצאטו, אף הסכים להיפגש עם פיני, בחסות העיתון "לה רפובליקה". לאחר המפגש ההיסטורי, הודיע לוצאטו כי יתלווה לפוליטיקאי בביקורו בארץ הקודש.

שלשום (א') הודיע השגריר הישראלי שהביקור הרשמי יוצא לדרך. במשרד החוץ בירושלים לא הסתירו את סיפוקם. "לא כדאי לקלקל יחסים עם מי שעשוי להיבחר בעתיד לראשות ממשלת איטליה", אמרו שם.

אבל עדיין לא הכול ורוד ביחסים הסבוכים בין מפלגתו של פיני ליהודי העולם. העבר השחור של "ברית לאומית" בגלגולה הקודם גורם ליהודים רבים לתהות על קנקנם של יתר חברי המפלגה. הם עדיין שואלים את עצמם אם מאחורי האריזה הנוצצת של אהבת ישראל שמציג היו"ר פיני לא מסתתרים פוליטיקאים שאינם חובבי-ציון גדולים. וזאת גם הסיבה שביקורו של פיני בישראל לא יעבור חלק: הקהילה האיטלקית בישראל כבר הודיעה שהיא מסרבת לארח אותו בקודש הקודשים שלה – בית-הכנסת של יהודי איטליה בירושלים.