אמנות אבוריג'ינית בירושלים

על קירותיו של תיאטרון ירושלים תלויים הציורים המרהיבים של האבוריג'ינים, בני תרבות הנוודים העתיקה ביותר שהשתמרה בעולמנו. בשנה הבאה אמורים להגיע אלינו ציירים אבוריג'ינים

הם בני תרבות הנוודים העתיקה ביותר שהשתמרה בעולמנו, ושרדה בקושי רב. הם חיים בתנאים שלעומתם מאהלי הבדווים בנגב נראים כהיכלות פאר. מה לא ניסו לעשות להם: טבחו בהם, הטבילו אותם בכוח לנצרות, לקחו מהם את ילדיהם באמתלה שאינם יכולים לחנכם כראוי, ניסו למחוק את שפות הדיבור שלהם, סגרו אותם בשמורות.

 

סיפורם של האבוריג'ינים באוסטרליה הוא סיפורה של אי הבנה תרבותית, של בערות גזענית איומה – מצדו של האדם הלבן הנאור בעיני עצמו – וסיפור של דיכוי שהוביל את התרבות הזאת אל סף ההכחדה.

 

מאוחר מאד, מאוחר מדי, החלו המדכאים לגלות את העושר, היופי והאמנות שלה. מעט מזה אפשר לראות עכשיו בתערוכה הנושאת את השם "אמנות מדבר אבוריג'ינית עכשווית מאוסטרליה", על קירותיו של תיאטרון ירושלים.

 

הציורים המרהיבים שתראו שם, שמושכים את הצופה בהם למחוזות של חלום ולחוויה שונה מכל מה שהכיר עד כה, הם חלק מאוסף של גבריאל פיצי, אספנית ואוצרת אוסטרלית שהגיעה לישראל עם פתיחת התערוכה, כדי לעזור למי שלא מכיר להתוודע קצת אל האמנות הזו.

 

אמנות אתנית או אמנות מודרנית?

 

"סיפורה של אמנות האבוריג'ינים המודרנית מתחיל ב-1971, כשג'פרי ברדן, מורה צעיר מסידני, מצא את עצמו בפאפאניה, חור נידח במרחק חמש שעות נסיעה ברכב-שטח מאליס ספרינגס, שגם היא לא בדיוק מטרופולין", מספרת פיצי. "ברדן שמע על טקסי הפולחן של האבוריג'ינים, שבהם ציור מוקפד ומורכב הוא חלק מן החוויה הדתית, וידע שהם מציירים על הגוף ועל קליפות עץ. הוא עודד כמה מן הזקנים של הקהילה להעתיק את היכולות שלהם לקיר של בית הספר המקומי, והשאר הוא היסטוריה חדשה ומלהיבה".

 

הציורים הללו נראים לפעמים כמו אוסף ענקי של נקודות שמתפענח רק אחרי התבוננות ארוכה. כמו התפרצות של שמחה בצבע, כמו דגם מאד מורכב של משמעות שנעלמת מעיננו, ורק מקטעים קטנים שלה אנחנו יכולים לזהות: הנה נחש. הנה דג. הנה נמלה, הנה משהו שדומה לקנגורו. את המקור ליצירות המופלאות הלאה לא נוכל לראות, כפי שפיצי מסבירה: "לבנים וזרים בכלל לא מוזמנים לטקסי הפולחן של האבוריג'ינים, שכולם סודיים, מתרחשים במרחק הליכה ארוכה מאד – לפעמים שבועות - ממקום המושב שלהם, משלבים נדודים וטקסי חניכה, וטעונים במשמעויות סימבוליות ודידקטיות – באמצעות שירה וציור, האבוריג'ינים מספרים לעצמם מחדש את המיתולוגיה הסבוכה שלהם, שבה לכל תופעת טבע ולכל חיה יש משמעות מקודשת שמוטל עליהם לגלותה מחדש ולחוות אותה מחדש באמצעות הציור".

 

הזקנים שברדן גייס למשימה התלהבו מאד, ועד מהרה הוא מצא את עצמו אוסף עבורם חומרים לציור – בטקסי הפולחן, הם היו מפיקים את הצבעים שלהם בעצמם, כמובן – ומתווך בינם לבין העולם החיצון. אנתרופולוגים מחד ואספני אמנות מאידך החלו להתעניין, ועד מהרה אפשר היה לראות במערב תערוכות שהוקדשו לציורים האלה, אם כי המלומדים לא ידעו בדיוק איך לאכול אותם: אומנות אתנית, או אמנות מודרנית של ממש?

 

גבריאל פיצי התחילה לאסוף ציורים אבוריג'יניים בסוף שנות ה-70, ולה עצמה התשובה ברורה לגמרי. "זוהי אחת מתנועות האמנות הגדולות והחשובות של המאה ה-20. העובדה שהיא מגיעה מתרבות לא-מערבית, אין פרושה שהתנועה הזאת אינה נסמכת על היסטוריה ותרבות משלה, ארוכה בהרבה מזו של המערב.

 

ככלות הכל, התרבות האבוריג'ינית מתקיימת כבר יותר מ-60 אלף שנים" אומרת פיצי ומבהירה: "האמנים האבוריג'יניים מגוונים בנושאים שלהם, בהתפתחות האישית ובטכניקות לא פחות מאמנים מערביים בני זמננו". טובי המוזיאונים בעולם, ירידי אמנות חשובים, ביאנלות: אלה עדויות לכך שיותר ויותר, המערב לומד לקבל את הציורים הללו כאמנות חדשה, מלהיבה ומפעימה.

 

מן המיזם על קיר של בית ספר בפאפאניה צמחו קהילות של ציירים. בדרך כלל הם מאורגנים כקואופרטיבים, דבר המאפשר להם להמשיך ולצייר גם בתנאי שוק-אמנות הפכפכים למדי. לשרוד יכולים רק מי שבאמת מתארגנים: באליס ספרינגס, מספרת פיצי בעצב, יש "חאפרים" שמוכנים לרכוש יצירות-אינסטנט של ציירים שמצבם הכלכלי פשוט איום, אבל האספנים הרציניים ובעלי המצפון מקיימים קשר קבוע עם הקהילות ועם הקואופרטיבים: חלק בלתי נפרד ממלאכת האספנות הוא הנסיעות הארוכות בדרכים מאובקות, הרחק מכל מקום יישוב, כדי להיפגש עם נציגי האמנים וכדי להתוודע בענווה אל אורחות חייהם.

 

את התערוכה הביאו לכאן אנשי ה-AICE, ארגון פרטי שתומך בחילופי תרבות בין ישראל לבין אוסטרליה ולהפך, בשיתוף מוזיאון ישראל, ירושלים. בשנה הבאה, אם הכל יסתייע, אמורים להגיע כמה ציירים אבוריג'ינים אלינו, לצייר במדבר. בינתיים, הכי קרוב לאוסטרליה שתוכלו להגיע בלי כרטיס טיסה, והכי קרוב לתרבות רחוקה – בתיאטרון ירושלים, על הקירות.