עד בוש

הכרזת המלחמה של ממשל בוש כנגד הטרור העולמי הולכת ומתחוורת כקמפיין מוצלח במיוחד לעידודו. לא מאבק ב"ציר הרשע", אלא עורו הטרוריסטים

 

ציר הטירוף

 

הפיגועים באיסטנבול הם עוד עדות לעידן האלים, התזזיתי והכאוטי אליו קלע הממשל האמריקני את המזרח התיכון. שיגעון הגדלות, החזיונות והשגיונות מטופחים אמנם בוושינגטון, אולם את המחיר משלמים תושבי המזרח התיכון. זהו ציר הטירוף שתירוצו הוא לוחמה בציר הרשע המפורסם של ג'ורג' וו בוש. פריחת הטרור היא במידה רבה תוצר לוואי של עולם חד-קוטבי, שבו הנאו-שמרנות האמריקנית מבקשת שליטה על העולם כולו בכוח הכוח, באופן חסר פשרות, ותמיד לטובת המעמדות העליונים בחברה האמריקנית בציר של בוש, כל אותם משטרים החפצים בדיכוי עמיהם ובהצטרפות לאמריקה בביזת השלל העולמי (לרבות טורקיה), גם אם חלקם בו יהיה מזערי, והעיקר שיובטח להם מקום כלשהו בסדר העולמי החדש.

 

תאגידים אמריקניים העוסקים בתשתית כבר חתומים על חוזים במאות מליארדי דולרים ל"בנייתה מחדש" של עיראק. "אנחנו נמשיך עד שנגשים את משימתנו", אמר בשבוע שעבר הנשיא בוש. הוא יודע למה הוא מתכוון. עיראק חייבת להישדד עד תום, תורמיו חייבים להתעשר, בבארות יש עוד המון נפט וכל השאר קובלנות של מתייפיפים.

 

כבר עתה ברור שפירוק עיראק בשם המלחמה בטרור שידרגה את הטרור העולמי והמקומי, על כל סוגיו, פלגיו ומניעיו, לרמות שטרם ידענו. מלחמה שסימנה את הטרור כיעד להכחדה הפכה אותו לשחקן ראשי בפוליטיקה העולמית, לא כל שכן המזרח-תיכונית. מה שהחל כהכרזת מלחמה של ממשל בוש כנגד הטרור העולמי, הולך ומתחוור כקמפיין יוצא דופן בהצלחתו לעידוד הטרור. לא מאבק ב"ציר הרשע", אלא עורו הטרוריסטים. זו הקריאה המעשית של בוש במהלכיו. כיבוש עיראק ואפגניסטן לא רק שלא חולל כל פיחות בטרור, הוא פתח יריד עולמי לטרור. לפתע צצו ממאורותיהם טרוריסטים מכל הסוגים, הצבעים והטעמים.

 

העם העירקי שתיעב את עריצו – ישנא כובש זר שבעתיים. דמוקרטיזציה של חברה היא תהליך עמוק, ארוך ומובנה, הצומח מתוך החברה. בשורת הדמוקרטיה לא יכולה להגיע על גבי נושאות מטוסים.

 

שתיים זה תמיד ביחד

 

הזיקות ההדוקות בין ישראל וארה"ב ונכונותו של המימשל האמריקני לתמוך א-פריורי בכל מפעלות האלימות והדיכוי של ממשלת שרון, היא יותר מבעייתית והפכה זה מכבר לרועץ, הן לנו והן לאמריקנים. אמריקה וישראל הפכו לזוג הארוגנטי של האזור כולו.

 

אשר על-כן, התנכרותה של ישראל למרחב שבו היא חיה והשלכת כל יהבה על ארה"ב, יוצרת בעולם הערבי תחושה ודינמיקה של זוג מגלומאנים מוכי הזיות והלומי שיכרון כוח, הסבורים שרק להם יש סדר יום, צרכים ואינטרסים, וכל שאר הגורמים באזור הם סטטיסטים המוזמנים להתבונן ולהשתאות מביצועיו של הזוג המעצבן. זו גיאו-פוליטיקה הרסנית ומקוממת, ההופכת את ישראל מבודדת ופגיעה, כאן, שם ובכל מקום.

 

מדינת ישראל התיימרה לשמש מקלט בטוח ליהודים. בינתיים, מלבד אולי המערה של בין לאדן, ישראל היא מהמקומות הפחות בטוחים עבור יהודים. חמור מזאת: באופן שבו היא מתנהלת, היא גם מסכנת יהודים בנכר. ישראל מטעמים הרסניים של פרופגנדה נוהגת לזהות אנטי-ישראליות, פרו-פלסטיניות או התנגדות בוטה למשטר הכיבוש שהיא מנהלת - כאנטישמיות. הכל נכרך על-ידנו יחד. העדר המיפוי של התופעות והפרדתן הוא עניין מכוון, החוסך מאתנו התמודדות עם ביקורת עניינית, ומאפשר לנו לנסות להטביע את אירופה כולה ברגשות אשמה היסטוריים. זו התנהלות נפסדת של מדינה המתעקשת לצרע את עצמה.

 

מכל מקום, הסיפור שלנו מספיק מסובך גם בלי המרכיב האנטישמי. אין כאמור להתעלם ממנו, כשם שאין הכרח לערב אותו שלא לצורך בכל תסבוכת.

 

הורדת מפלס האלימות והטרור כרוכה בחזרת האמריקנים לאמריקה ובהבסת הממשל הרפובליקני, ולא בהמשך מסעות כיבוש במזרח התיכון. זו הדרך היחידה להחזיר גורמים כמו אלה שפעלו בטורקיה למאורות שלהם. המערכה נגד הטרור חייבת להתנהל באופן מערכתי ומושכל. הקרב צריך להימשך, אולם האמצעים מוכרחים להשתנות.