דברים שלעולם לא אעשה

אותם תמהונים שמתים לשוחח עם אריה אמיתי על החיים או לחתור במרץ כדי להגיע למרכז השלולית - אושר הם חשים. אני מעדיף שחור חזק

אנשים בעולם מתחלקים רק לסוג אחד, לכאלה שרוצים תמיד לצאת לחופש. וכשהם כבר מגשימים את החלום, לא ייאמן מה הם מסוגלים לעשות. לפעמים אני המום מהבילויים שגורמים להם הנאה עילאית. הקיצוניים שבהם נראים לי כמתאבדים סמויים. למשל, אלה שקופצים ממטוס פייפר מקרטע ומביטים בשעון מתי לפתוח את המצנח. עוד סוג שלעולם לא אצליח להבין את מניעיו אלו חובבי הפגישות עם חיות טרף. מופלא בעיני איך אדם חוסך כסף, ומשאת נפשו היא לשוחח עם אריה אמיתי על החיים.

אבל נעזוב את הקיצוניים, קיימים גם טיילי הלייט, חובבי הטיול הסולידי. ולמרות שלאלה אני בכלל לא דואג, גם הם נראים לי תמהונים. יש דברים שלעולם אני לא אעשה כשאסע לטייל. לא שיש סיכוי שמשהו יקים אותי מהמחשב, אבל קצת ביקורת עוד לא הרגה אף אחד.

 

טיולים בטבע

 

יש לי חבר שאומר שטבע זה בשביל פרות ושאר בעלי החיים. העולם עדיין מלא פארקים ענקיים עם עצים, שבילים וברזי מים לשתייה. לי מספיק להגיע לשער הכניסה ולתת מבט חטוף על מפת הפארק, כדי להרגיש כאילו כבר חוויתי את עולם הצומח. אני עומד בצד ומתבונן בנכנסים. חלקם מעדיפים ללכת ברגל, וגם זה די מוזר. נו, עוד עץ ועוד עץ. ציוץ של ציפורים. ושלכת מרגשת אותם.

הבלתי מובנים לי לחלוטין הם אלה ששוכרים אופניים, מתעטפים בבגדי רכיבה בטיחותיים ויוצאים לדרך. טורי משפחות מדוושות כאילו היה זה הטור דה פראנס. האבא תמיד מוביל את השיירה, "שמאלה," הוא צועק בשקט של הטבע, וכולם פונים שמאלה. בפעמים היחידות שרכבתי על אופניים זכורים לי היטב כאבי הישבן, וזה עוד היה על כביש חלק. אבל מה איכפת לי ישבנים של אחרים.

 

ציידים, דגים, חתרני סירות ואגמים

 

זה באמת לא בצחוק. הציידים החמושים ברובים, שנהנים לחסל חיות בטבע. בילוי כזה. הרשת מלאה באתרי ציידים. ים של אינפורמציה: איפה מוציאים תעודת הרג, מהו הציוד הטוב ביותר לפגיעה בציפורים, מתי העונה הטובה ביותר להפיל את אווזי החורף. ומדי חודש מתפרסמת תמונת הצייד המצטיין. אני יכול לדמיין את השיחות במפעלים לפני חופשת הבום בום שלהם. "נו, מתי אתה נוסע לחסל את החיה מהסרט של דה נירו?" "יש לי חבר, אתה צריך לראות איך הוא מביא לבמבים ישר בין העיניים."

מה שמעניין באתרים האלה, שלעולם אי אפשר למצוא תמונה המראה צייד בחופשתו, מכוון את רובהו המשוכלל ויורה. רק תמונות של הקורבנות. ולזה קוראים טיול. קבוצת נשים החליטה לא לפגר אחרי הבנים. הן הולכות על דגים. לפחות באתרים האלה אין שום המלצות לטיגון הדגים. קשה לי להבין איך מישהו יכול לעמוד עם מגפיים גבוהים, להחזיק ביד מקל עם חוט ולחכות לאיזה שוכן מים שיואיל בטובו לשמח את הממתינה. אה, בטח אני צדקן גדול, גם אני אוכל בשר, ואפילו דגים. אבל כבילוי חופשה זה נראה לי מוזר.

וישנם אלה שנשבר להם להלך על האדמה. תן להם סירה, תכוון אותם לעבר אגם - אושר הם חשים. חותרים להם במרץ כדי להגיע למרכז השלולית הענקית, מחנים את הסירה ומתחילים ליהנות. חלק מוציאים אוכל, חלק מפזמים שירי מים, אחרי כמה זמן נמאס להם, יאללה, חותרים הלאה. נגיד הם יצאו לטיול של שבוע, כל הזמן על המים? ופיפי, איך עושים בדיוק? הנה אני מוחק עוד צורת טיול שלעולם לא אקח בה חלק.

 

האגם כבריכה, וכלי שיט

 

כשהייתי ילד, הים תמיד חיכה לי בסבלנות שאגיע. לפני בית הספר הייתי עושה תחרות ביני לבינו. המשחק היה כזה: אני הייתי צריך לשחות מהר, והוא היה עוצר אותי. כיף חיים. יום אחד כנראה נמאס לו, מערבולת שאבה אותי לתוכו. הים הרוויח את בגד הים שלי. הייתי צריך לחזור הביתה ועדיין היה אור. חיכיתי לחושך, שאף אחד לא יראה לי. סיפור שלם. מאז אני והשחייה ברוגז.

מתברר שלא לכולם הים הצליח לקחת את הבגד-ים. הם הולכים איתו למקומות פחות סוערים. גדודי ילדים ומבוגרים מוצאים להם בפארקים גשר שמוביל לאמצע השלולית וקופצים. ואז בטח אפשר לשמוע צעקות, "שיואו, איך קפצת יפה." "אמא, אמא, הוא השפריץ עלי מים בכוונה." תכפילו את הצרחות בעשרות ילדים ותגידו את האמת, אתם באמת נהנים מזה? בשביל מים יש אמבטיות. וההורים שוכרים להם כלי שיט מוזרים ביותר. השכלול של הרפסודות הקדומות. זה צף, והפעולה שצריך לעשות בשביל שזה יתקדם היא כמו באופניים. אף אחד לא ישכנע אותי שלזה ייקרא בילוי בחופש.

 

אז מה אני אוהב?

 

אני אוהב לראות בית קפה ברשת. יש כבר אנשים שאני מצליח לזהות, ויודע באילו שעות הם מגיעים ואיזה שולחן שייך להם. יש כאלה שאני יודע בדיוק מה הם יזמינו. בית קפה אחד בניו יורק משקיף לאתר הצילומים של סדרת הטלוויזיה אן.וואי.פי. די., התוכנית הזאת עם השוטרים. וככה אני נח לי על הכורסה בבית, רואה את הבמאי צועק, את השחקנים מתרוצצים ואת עשרות אנשי הצוות שמתרוצצים שם מסביבם. והקפה, לא רוצה לדבר בכלל על הטעם שלו. אני מכין לעצמי שחור חזק, מדליק סיגריה, נשען אחורה. אחלה חופש.