ישראל 2003: בלי גישה לנכים

אזרחים נכים? תישארו בחוץ. זהו המסר העגום העולה ממחקר מקיף שהוגש היום לשר המשפטים לפיד, הקובע כי לרוב המכריע של המבנים הציבוריים במדינת ישראל - פשוט אין גישה לאנשים עם מוגבלויות פיסיות. ישראלים נכים מספרים על ההתמודדות הבלתי אפשרית: "החברה מדירה אותנו מתוכה. רוצים לחשוב שהבעיה אינה קיימת"

קשה להאמין לנתונים הקשים והמביכים האלה, שנחשפו היום (ב') בדו"ח מיוחד שהוגש לשר המשפטים, יוסף לפיד: הם אומרים, בפשטות, שישראל רואה באזרחיה הנכים אזרחים מסוג ב' - והיא איננה משקיעה דבר בנסיון להקל עליהם ולשפר את חייהם, וזאת בניגוד משווע למדינות המערב המפותחות.

 

הנתונים מדהימים במיוחד על רקע העובדה שבישראל, מדינה מוכת טרור, אלימות ותאונות דרכים קשות, יש אחוז גבוה יחסית של נכים באוכלוסיה - כ-10% (יותר מחצי מיליון בני אדם) - בהם צעירים רבים. כל אחד מכם יכול בתוך זמן קצר מאוד למצוא את עצמו במצב הזה. רצוי שתדעו מה מצפה לכם.

 

מבחר דוגמאות: כל בתי הספר בארץ - 100% - נמצאו לא נגישים עבור אנשים עם מוגבלות פיזית. כ-93% מהבנקים נמצאו לא נגישים, וכך גם 95% מהמרפאות. מסך כל המבנים בארץ, כ-95% נמצאו לא נגישים עבור אנשים עם מוגבלות פיזית, 88% לא נגישים עבור מוגבלי ראייה, 67% לאנשים ששמיעתם מוגבלת.

 

המחקר בנושא נערך ביוזמת נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים ובשיתוף מכון סאלד ועמותת "נגיש לכל". מטרת החוקרים היתה לבדוק מה האפשרות של אנשים מוגבלים פיזית וכן חושית (ראיה ושמיעה) לנוע ולתפקד בעצמאות מלאה, בבטיחות ובכבוד בתחומי חיים מרכזיים.

 

הבדיקה נערכה בארבעה תחומי חיים שונים: חינוך - נגישות בתי ספר, בנקאות – נגישות בנקים, בריאות – נגישות מרפאות קופות חולים, צרכנות ובילוי – נגישות הקניונים. המדגם כלל כ-167 בתי ספר, 109 מרפאות, 73 סניפי בנקים ו-18 קניונים ברחבי הארץ, במגזרים השונים.

 

מבדיקה של רמת הנגישות עולה, כי רכיבים חיוניים ביותר במבנים כלל אינם נגישים לנכים. רוב המעליות, רוב דרכי הגישה מהחניה עד לכניסה למבנה והחניה עצמה אינם נגישים לנכים. הנמכת מדרכה סמוכה קיימת רק ב-40% מהמבנים. ונתון מגוחך במיוחד: 52% מהחניות לרכב נכים - נמצאו לא נגישות להם...

 

באשר למעלית, המהווה כלי עזר חיוני ביותר בנגישות עבור אנשים מוגבלים, נמצא כי ב-74.9% מהאתרים בהם יש צורך במעלית, היא אינה קיימת, ורק 29% מהמעליות נמצאו נגישות.

 

שירותי נכים קיימים בשיעור נמוך בלבד במבנים (25%). מבין המבנים בהם קיימים שירותי נכים, נמצא כי 44% מהם אינם נגישים ו-32% נגישים חלקית.

 

מרבית בתי הספר והמרפאות אינם נגישים עבור אנשים שראייתם מוגבלת. כל הקניונים שנבדקו אינם נגישים כלל לאנשים עם מוגבלות ראיה ורק כ-15.7 אחוזים מן הבנקים נגישים עבורם.

 

עבור אנשים ששמיעתם מוגבלת, קרוב ל-100% מהבנקים והמרפאות אינם נגישים מבחינת אמצעים העשויים לסייע להם בנגישות.

 

לדברי נציבת השוויון לאנשים עם מוגבלות, ד"ר דינה פלדמן, הממצאים מצביעים על הצורך הדחוף בהשלמת החקיקה בנושא לכלל הנכויות: הפיזיות, החושיות, הנפשיות, השכליות והקוגנטיביות, כינון מערכת אכיפה ראויה והקצאת משאבים הולמים לצורך זה. "יש מקום לאסור על פתיחת מבנים חדשים ומרחבים פתוחים לשימוש ציבורי כל עוד אינם נגישים לאנשים עם מוגבלות", מבהירה פלדמן.

 

"צריך להילחם על כל פינה"

 

הדו"ח הקשה אינו מהווה חידוש גדול לנכים הוותיקים, שמחייכים במרירות למשמע הנתונים. המדינה, הם אומרים, פשוט מדירה את מוגבליה מרוב השטחים הציבוריים. 

 

"חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות לא הוטמע. עדיין צריך להילחם על כל פינה", אומר פיני נויבירט, נכה פוליו, הנעזר בכסא גלגלים, ויו"ר ארגון נכים עשיו- תנועה לזכויות אנשים עם מוגבלות. "התחום הפיזי הוא מאוד בעייתי: התנועה ברחובות, עליה למדרכות, חציית כבישים, כניסה לבניינים. אם יש מעלית אז ישנן מדרגות בדרך אליה או שהמעלית קטנה לכסא הגלגלים. במשרד הפנים בירושלים יש מעלית קטנה וכסא גלגלים לא יכול להכנס אליה. אני צריך לחכות עד שהפקידים ירדו אלי.

 

"בקופת חולים כללית בשכונת גילה התקינו מעלית, אבל רק עגלת תינוק קטנה יכולה להכנס אליה. בסניף הדואר המרכזי ברחוב יפו בירושלים שיפצו את המדרכה והסירו את השיפוע שאיפשר לכסא גלגלים להכנס לסניף. הפקידים אומרים: ירימו אתכם. אבל עבורי המצב הכי גרוע הוא שירימו ויסחבו אותי במדרגות. אני בורח ממקומות כאלו.

 

כל נושא התחבורה הציבורית עדיין בחיתוליו. יש אוטובוסים עם אפשרות להוציא רמפה להעמסת כסא גלגלים אבל נושא הגנת כסא הגלגלים, שלא יזוז בזמן הנסיעה, לא נפתר. לפעמים האוטובוסים לא מתקרבים מספיק למדרכה, לפעמים כלי רכב שחונים בסמוך לא מאפשרים לי לעלות, או שהמדרכה גבוהה או נמוכה מדי, ואי אפשר לעלות לאוטובוס".

 

"חיי היומיום מאד מאד מוגבלים. הרבה מקומות חסומים עבורי", מספרת לאה ליאור, עורכת בקול המוסיקה, מוגבלת הנעזרת בכסא גלגלים. "גם הדו"ח הזה הוא מין העלאת גרה בלתי פוסקת. מדברים על זה הרבה בחמש השנים האחרונות, אבל אף אחד לא לוקח את זה ברצינות. לא משקיעים בקהל הזה, כי כנראה זה קהל צרכני לא מספיק חשוב. הבעיה היא שיותר מדי אנשים עוסקים בבעיית הנגישות ופחות מדי מצליחים להפנים את המסר עד הסוף.

 

"כמעט בכל עירייה יש יועץ נגישות, אך הם מוותרים מהר מדי במקומות שאסור לוותר, האסימון לא ירד אצלם עד הסוף. כך, למשל, בתקנים לשירותים ציבוריים שחייבים להיות בכל קולנוע או תיאטרון. מובן שהדלת צריכה להיות רחבה, אבל אז מיקום האסלה או גובהה לא בסדר, וזה מונע את השימוש בה.

 

"בבחירות לעיריית ירושלים הטרחתי עצמי לקלפי שפורסמה כנגישה, אבל בפתח הקלפי היתה מדרגה... כנראה שהאחראי לנגישות בעירייה החליט להגמיש את הקריטריונים לנגישות".

 

"כשאני יוצאת לבלות, בכל תיאטרון או קולנוע, אני נאלצת לשבת לבד כי המקום לא נגיש עד הסוף, אלא הונגש באלתור על גבי אלתור, ואם בא עוד מישהו אתי, אני לא יושבת איתו אלא מוגלה בצד, או במרחק מטר אחד מהמסך".

 

"אולי נקלקל לאחרים את התאבון"

 

"לא רוצים לראות אותנו בחוץ. רוצים לראות אותנו בתוך הבתים, כאילו שהבעיה לא אמיתית", מסכם יו"ר ארגון הנכים, אריה צודקביץ', מוגבל הנעזר בכסא גלגלים את היחס לנכים. לדבריו, ישראל מפגרת הרבה אחרי מדינות מתוקנות בעולם. "הייתי בגרמניה, בשוויץ ובארה"ב. כל המקומות בהן נגישים לנכים, נותנים לנכה להרגיש שהוא אזרח שווה זכויות".

 

"במשרדי הממשלה המצב גרוע ביותר. הנגישות היא כמעט בלתי אפשרית, לא רק לפגועי גפיים, אלא גם לעיוורים או לחירשים. קניות אני עושה רק במקומות מותאמים, לא בשווקים. כשאני רוצה לצאת לבלות אני בודק בקפדנות אם להגיע למקום. לאירועים משפחתיים אני כמעט ולא מגיע כי בדרך כלל אולמות השמחה לא נגישים.

 

"רוב הבתים הפרטיים אינם נגישים ואני לא יכול לפגוש חברים או משפחה. רק לפני ארבע שנים קבעו בחוק שבתים מעל שמונה קומות צריכים להיות נגישים לנכים, אבל אין הרבה כאלה. המדרכות לא נגישות לנכים. אין גובה אחיד במדרכות כך שהן לא נגישות, ואם כבר מתקנים אותן הן הופכות למסוכנות עוד יותר.

 

האוטובוסים דווקא נגישים אך אי אפשר להיעזר בהם, בגלל הפרשי הגובה, ולכן מחייבים אותנו להשתמש ברכב פרטי. אבל החניות לנכים הן עניין קטסטרופלי. אין מספיק מקומות, רוב המקומות נתפסים - והמשטרה לא אוכפת את העניין, ומאשימה את העיריות. אפילו לאכול עם חברים בחוץ כמעט ואי אפשר. לא רוצים לראות אותנו בתוך מסעדות. אולי נקלקל לאחרים את התיאבון".